פתח תקוה היתה מעצמת פרדסנות. עובדה זו ידועה לכל פתח תקוואי שנולד בעיר או שגדל בה עד לסוף שנות השמונים של המאה העשרים. היכן שהיום שכונות ענק כהדר המושבות, נווה גן וכפר גנים ג', היו אז עדיין פרדסים, ששימשו, בין היתר, מגרש המשחקים של ילדי האזור. ילידי שנות התשעים ואילך כבר לא זכו לשחק ולטייל בפרדסים ולא זכו להריח את ריח הפריחה המשכר שהיה ממלא את האוויר עם בוא האביב.
לעיתים אנו נוטים להתעלם דווקא מהמובן מאליו, כי מבחינתנו הוא פשוט מובן מאליו...ולכן דווקא במוזאון הזה, המספר על תולדות המושבה, לא היתה עד היום תערוכה הנוגעת באופן ישיר בענף הפרדסנות, שהיה חלק בלתי נפרד מהתפתחות המושבה והצלחתו הביאה אותה להיות העיר המשגשגת שהיא היום. הרעיון לתערוכה נולד בהשפעת היצירה של נחום גוטמן "נוף בשרון", מאוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות. מהתמונה הגענו אל ספרו הנודע "שביל קליפות התפוזים", שמתחיל מסיפור גירוש תושבי תל אביב יפו היהודים לפתח תקוה והמשכו במסע דרך פרדסי המושבה בעקבות קליפות תפוזים, ששימשו סימני דרך סודיים לחברי מחתרת. בהערות הסופר מתגלה עצבונו על מבנים ועצים שהיו סמל לתל אביב – העיר שקמה מהחולות, ונהרסו ברבות השנים על ידי מקבלי ההחלטות שקידמו פיתוח ולא השכילו לשמר את הבסיס ממנו צמחנו כעם המחדש ימיו בארץ ישראל.
מה השתנה מאז ועד היום? לא הרבה...בונים ובד בבד הורסים.
כמו נחום גוטמן, סופרים ומשוררים נוספים עסקו בנוף הארצישראלי המשתנה. חלקם בהתרפקות על ימים עברו וחלקם כחזון לעתיד.
אסתר שטרייט וורצל, הסופרת בת פתח תקוה, כתבה בזיכרונותיה על מות הפרדס: " פתח-תקווה, המושבה שלי, אם המושבות, איננה קיימת עוד אלא בזיכרונות בלבד. במהלך השנים היא הפכה לעיר. פרדסיה הירוקים, המלבלבים, שבתוכם חייתה כמו אי בלב ים, נעקרו מזה כבר, ואת מקומם תפסו בתי קומות גורדי שחקים, כבישי אספלט, חנויות מכל המינים והסוגים, ולאחרונה גם קניונים, מרכזי קניות ובילויים כנהוג בימינו אלה לא רק בארץ אלא בעולם כולו. והכי גרוע, בעיני על כל פנים, קרה שהריח המתוק והמשכר, הנפלא והמיוחד, ריח פריחת עצי ההדר באביב, ניחוח שלא הרחתי שכמותו בשום מקום בעולם ובשום זמן מן הזמנים, נמוג ואיננו וכנראה לא יחזור עוד לעד, כי חלף יחד עם הפרחים הלבנים שקישטו את עלוות העצים ויחד עם התפוזים הזהובים, שבצבצו מבעד למסך העלים הירוקים כמו אבני יהלומים בוהקות, שאורן בוקע ופורץ את מסגרותיו. וגם האוויר הזך והצלול עד כדי שקיפות, אוויר כפרי ובריא שנובע היישר מן הטבע, נעשה עכור ואחרי כן גם נעלם, נעלם ואיננו, כי את מקומו תפסו עשן האוטובוסים, רעשם והמונם, בתוספת כל צבא המכוניות השועטות מכאן לשם ומשם לכאן כמו רוח תזזית, החורכת בזעמה את כל העומד בדרכה. בלועזית קוראים לכל התהליך הזה, שהוא כנראה בלתי נמנע בימינו, - אורבניזציה. כלומר, עיור. ואכן, המושבה שלי כבר מעויירת מכל הבחינות."
ואילו המשורר נתן אלתרמן כתב בשירו "שיר בוקר": "....אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאד. נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים..."
לצערנו, רק חלק מחזונו התממש.
המוצגים בתערוכה:
תצלומי אוויר - באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
תצלומי האוויר של פתח תקוה, שצולמו בתקופות שונות, מראים את התפתחות השטח העירוני שלה, המלא בפרדסים בראשיתו, עד לבנייה המאסיבית שהחלה בשנות ה-60 של המאה העשרים.
מיצג מיוחד - דפנה קפמן, הדרים; תפרחת, עלים, קליפות הפרי. זכוכית בעיבוד מבער על תצ"א של פתח תקוה, 2022
מיצג של האמנית דפנה קפמן, המעטרת את תצלום האוויר המרכזי משנת 2022 בעבודות זכוכית, המדמות את מרכיבי עצי ההדר ומונחות על התצ"א במקומות בהם שלטו הפרדסים בעבר.
תצלומים - באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
כתבי יד של נחום גוטמן - באדיבות מכון גנזים ומשפחת גוטמן
"הדגל" עיתון אגודת "קדימה יפו" - באדיבות ארכיון המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, אוניברסיטת תל אביב.
תצלומי הפרדסים והמבנים ההיסטוריים מראים את נוף המושבה כמו שהיה, על פרדסיה ובתיה שהלכו ונעלמו מנוף העיר. תהליך דומה התרחש בערים רבות בארץ כתוצאה מגידול האוכלוסייה והצורך בפיתוח. הדוגמה הנוספת למחיקת העבר באה לידי ביטוי בכתבי היד של נחום גוטמן הנער, בקטעים מעיתון בשם "הדגל", של תלמידי הגימנסיה הרצליה ומספרו "שביל קליפות התפוזים". חלק מהקטעים מתמקד בבניין האייקוני של הגימנסיה, שהיה מרכזי בתולדות העיר תל אביב ונהרס במחצית השנייה של המאה העשרים. הבניין הפך לסמלה של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
ציורו של נחום גוטמן "נוף בשרון", מאוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות.
ספרו של נחום גוטמן "שביל קליפות התפוזים" בהוצאת יבנה, מהדורת 1978 – באדיבות משפחת שנבל.
ספרה של הסופרת הפתח תקוואית אסתר שטרייט-וורצל "אורי" בהוצאת עמיחי, שכריכתו מאוירת בפרדסים ועלילתו מתרחשת בנופי מושבה ובפרדסיה – באדיבות משפחת וורצל.
מילות השיר "ריח הדרים" שכתב מיכה אבני ז"ל, בן קיבוץ גבעת ברנר, המתארות באופן מופלא את אווירת הארץ, הנוף, הריחות והקולות עליהם אנו מתרפקים, שהם תבנית נוף מולדתנו – באדיבות משפחת אבני.
