דרכה של מושבה

השנה היתה 1962. הסופרת אסתר שטרייט-וורצל ידעה שלא תוכל לשאת את מראם של הדחפורים העוקרים את הבית שבו גדלה והופכים את הכתלים האוצרים בתוכם ילדות, נעורים ובגרות לגל של אבנים, ולכן קמה ונסעה לשלושה ימים לטבריה. בילדותה היו היא וחבריה הולכים למגרשים הריקים שברחוב רוטשילד, קוטפים שם פטריות ומקימים מחנות אוהלים, ועכשיו היה הרחוב שלה לשורה של בניינים. היתה לי תחושה של חורבן, וזה היה נורא, נזכרה אסתר כעבור שלושים וחמש שנים.
משחזרה אסתר מטבריה כבר היה בית הוריה מגרש ריק ברחוב רוטשילד, וימים מספר אחר-כך כבר החל עולה שם בניין חדש.
חוויה דומה עברה על רבים מבני המושבה הוותיקים.

המשוררת אסתר ראב כתבה על כך את שירה בית זועק:
פילים גועשים/ מנתחים קירותי,/ מרטשים בטני / ובעלי שותק, כפוף/ עומד מרחוק/ הוא בנני!/ עשאני אבני-גזית/ זהובות, מסותתות,/ וקמר עלי גג רעפים/ אדומים-מאירים./ איכה יעמוד מרחוק?/ שמעתי צפיעת תינוקו הראשון/ בעודי מפיץ ריח צבע טרי./ על מזוזתי חרתו/ קווי גידולם/ בנים ובנות./ מקרבי התעופפו/ לארבע רוחות-השמים./ בעלי דבק בי/ כשבלול בקונכיה./ שמעתי צחוקו ובכיו/ ואנחותיו בלילות./ ראיתי לידות ומיתות./ ספגתי חיים הרבה /עד שהאירו קירותי/ מרוב ימים ותבונה./ אמרתי: הוא יסדני/ לו ולבניו/ ולבני-בניו אחריו,/ ועתה נוגסים בי/ פילים גועשים/ ופטישים מרטשים בטני/ וחברי - העצים הרמים/ נרצחים בגרזנים. / ובעלי עומד מרחוק/ כפוף ושותק.

כדי להביך את תהליך העיור המואץ שעבר על היישוב, יש לחזור אל הימים שאחרי מלחמת העצמאות. עם תום המלחמה, עבר על פתח-תקוה שינוי שכמותו ידעו יישובים רבים מסביב: שטח השיפוט של העיר גדל בשיעור ניכר, הוקמה שכונת נוה-עוז בידי חיילים משוחררים מהכוח הבריטי, ובשטחי הכפרים הערביים הסמוכים שסופחו לעיר הוקמו שכונות חדשות. תהליך העיור של המושבה, שצבר תאוצה עוד בימי מלחמת העולם השנייה, כשהתעשייה החלה לפרוח בפתח-תקוה, כבר היה בלתי הפיך. בשנות השישים הראשונות מכרו יותר ויותר מאנשי המושבה הוותיקה את מגרשיהם לקבלנים. מתווכים החלו לבקר בבתי האנשים ובפיהם הצעות שלא היה אפשר לסרב להן. ראש העיר, פנחס רשיש, פעל לביסוסו של היישוב העירוני. המסים על הבתים הפרטיים הוגדלו. פרדסים היו לשכונות. לא הכול ראו בשמחה כיצד הבתים הקטנים נעשים לבניינים משותפים.
בשנות החמישים והשישים נבנו בפתח-תקוה שכונות מגורים רבות שבהן נקלטו העולים החדשים הרבים. הדירות שנבנו אז היו קטנות וצפופות. כיום מעודדת העירייה את תושבי אותן השכונות להרחיב את דירותיהם.
תכנון נכון יכול לעשות שכונת עוני לשכונה מבוקשת. כך קרה בשכונת דדו הסמוכה לעמישב. שם דרו ארבע משפחות בבתים דו-קומתיים קטנים. ערך הדירות היה נמוך והבתים - רעועים. בעקבות הסדר עם העירייה הרחיבו התושבים את דירותיהם והבתים היו למעין-קוטג'ים שלכל אחד מהם צמוד מגרש. ערך הדירות זינק במאות אחוזים.
הבנייה שינתה כליל את פניה של פתח-תקוה. מרכז העיר נעשה צפוף ונטול פינות ירוקות. ובכל זאת, במשך שנים רבות עדיין תפסה החקלאות מקום נכבד בעיר, והיו חקלאים שעבדו בשנות השישים והשבעים תחת השמש הקופחת, שתלו עגבניות, זרעו קישואים, מלפפונים וחצילים, ארזו ירקות ושלחו אותם לשוק - במקומות שהיום מתנוססים בהם בתי מגורים או מבני תעשייה. לאה ליפקיס היתה אחת מאותם חקלאים. יומם ולילה עבדה לאה שכם אל שכם עם בעלה, משש בבוקר ועד עשר בלילה. היא עדרה, קטפה, זרעה וחרשה. היום כמעט לא נמצאים חקלאים בפתח-תקוה, אך עדיין מוגדר שטח ניכר מהעיר כחקלאי, בעיקר בחלקה הדרומי, ששם עדיין יש פרדסים ושדות בוטנים.
העיר המשיכה לגדול בתקופתם של המהנדסים העירוניים ציון השמשוני, יעקב אלפרוביץ, צבי פדבו ופנחס וימר. הדירות נעשו מרווחות יותר והבתים - גבוהים יותר. בשנות השמונים החלו לעבור מתל-אביב לפתח-תקוה משפחות רבות של דור הביניים - בני ארבעים ולהם שניים או שלושה ילדים. הם נמשכו למערכת החינוך הטובה בעיר ולאזורי המגורים החדשים שהיו מפותחים, נוחים והמחירים בהם היו סבירים. משנכנס מהנדס העיר אורי ורון לתפקידו בשנת 1989, החלה בנייה מואצת, הופשרו קרקעות חדשות לבנייה והוכנה תכנית מתאר עדכנית. באותה העת החלו הניצנים הראשונים של קליטת עלייה מוגברת בארץ.
פרנסי פתח-תקוה ראו את פוטנציאל המגורים ומקומות התעסוקה הגלום בה, בהיותה עיר מרכזית שלרשותה עומדים עתודת קרקעות גדולה ומפעלי תעשייה רבים.
בשנות התשעים הופשרו שטחים רבים למגורים ביזמתו של ראש העיר גיורא לב, הותרה צפיפות בנייה רבה יותר לקמ"ר, ובד-בבד הוגדלו אזורי התעשייה כדי שאפשר יהיה לקלוט את תוספת האוכלוסייה. בבת-אחת נערכה פתח-תקוה לקראת גדילה בשיעור של חמישים אחוז. התוצאה היתה מיידית: ישראלים ותיקים רבים עזבו יישובים אחרים ובאו אליה, ועולים חדשים רבים בחרו בה למקום מגוריהם.
בשנת 1998 היו בעיר כמאה ושמונים אלף תושבים והיא יכולה לקלוט כרבע מיליון נפש, אומר גיורא לב. בינתיים פועלים להרחבת זכויות הבנייה, לחיבור מגרשים קטנים של יורשים ושל בני יורשים, ונוקטים פעולות אחרות שיאפשרו בניית בניינים גבוהים וסביבם שטח ירוק גדול. על-פי התכנית, עתיד להיפרש סביב העיר מערך דרכים ארציות שיקל על הגישה לפתח-תקוה וממנה. אזורי התעשייה של העיר יוכפלו ואף יותר מזה. צפיפות הדיור בעיר הוגדלה והיא עומדת בדרך כלל על שתים-עשרה נפשות לדונם נטו (כלומר, בלי להביא בחשבון את השטחים שהופקעו בידי העירייה).
קיימים בפתת-תקוה אזורי מגורים שבהם מאושרים אפילו עשרים יחידות דיור לדונם נטו, בתנאי שכל החניונים, חדרי האשפה ושאר השירותים שבבניין יהיו מתחת לפני הקרקע. עקב כך מקבלים הדיירים בניין מוקף גינה ירוקה. בשכונות החדשות דואגת העירייה לבנות גני ילדים, מעונות, בתי ספר ושאר שירותים קהילתיים, כך שדיירי הבתים החדשים לא ייאלצו לשלוח את ילדיהם לשכונות אחרות.
בשנת 1994 נבנו בפתח-תקוה חמש-עשרה דירות על כל אלף תושבים קיימים. גם בעתות המשבר הקשות ביותר שידע ענף הבנייה, המשיכו דירות להימכר בפתח-תקוה.
במקביל מטפחים בפתח-תקוה את הגנים הירוקים, החל מגינות ציבוריות קטנות בין הבתים, המשרתות את דיירי השכונה בלבד, וכלה בפרקים גדולים. גם שימור אתרים היסטוריים זוכה לעדיפות גבוהה. בתכנית האב שעל פיה יהיו בפתח-תקוה 225,000 תושבים בשנת 2010, יישמרו הרצועות הירוקות המפרידות בין פתח-תקוה לבין היישובים המקיפים אותה, כמו הוד-השרון וראש-העין. כך תמשיך פתח-תקוה להיות שונה מערים כרמת-גן, כגבעתיים וכבני-ברק, הצמודות זו לזו. גנים ציבוריים אחרים יש בשכונות המגורים החדשות. קצתם חבויים בין הבתים ואינם נראים לעינו של ההולך ברחוב, אך תושבי השכונה - ילדים, הורים, סבים וסבתות - נהנים מגנים אלה.
אשר למרכז העיר: בעת בנייתו לא הושאר בו ולו גן ציבורי אחד. כיום הוא בנוי בצפיפות ואינו מאפשר הקמת גנים ציבוריים רחבי ידיים. העירייה העלתה אותו לראש סולם העדיפויות שלה והיא דואגת לשיקום מבנים ולשיפוץ חזיתות של רחובות - בתליית אדניות פרחים על עמודי חשמל, באריחי קרמיקה על חזיתות הבתים ברחוב חיים עוזר, בשילוט אחיד ובתאורה ועוד.
העירייה מתכננת את שיפור דרכי הגישה למרכז העיר. יש תכניות סטטוטוריות המאפשרות לתפוס קרקע ולבצע עבודה של סלילת כבישים.
בין השאר מתוכננת סלילת נתיבי איילון מזרח, הרחבת כביש חוצה שומרון וכביש גהה, והסבת מסילת הרכבת הקיימת בפתח-תקוה לעורק תחבורה פעיל ומהיר, אגב שיפור המסילה, הרחבת התוואי והארכתו עד לב העיר, אולי עד כיכר העירייה. כך יוקל הלחץ מעל רחובות ראשיים כמו ז'בוטינסקי.
אחדים מאזורי התעשייה עוברים שינוי ייעוד ומוסבים לאזורי מגורים. אחרים עוברים מתעשייה כבדה לתעשיית היי-טק.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.