סיפורו של מקום

הרב מנשה-יצחק-מאיר אייכנשטיין זצ"ל, האדמור הראשון בפתח-תקוה, נולד בשנת תרנ"ז. בילדותו ניכרו בו כבר מידותיו הנעלות, התנהגות מיוחדת בפרישות ועבודת השם. כשהגיע לפרקו נשא לאשה את בת ר' שמעון שיף האדמו"ר מליזנסק, שם התגורר מספר שנים. משם עבר לגור בעיר פטרוז'ן שבטרנסילוניה, ושם התחיל להנהיג באדמו"רות שלושלת זידיטשוב. לאחר השואה עבר לקלוזנבורג למלא גם מקום חותנו שנספה בשואה יחד עם כל צאצאיו. בשנת תש"י עלה ארצה. בביקורו הראשון אצל בן דודו האדמו"ר מבעלז בתל-אביב אמר לו הרבי "פתח תקוה מחכה לכבודכם". אז החליט להשתקע בפתח-תקוה. בפתח-תקוה הקים את בית מדרשו ברח' נורדוי 32. מיד נהרו אליוהמונים. מאז שובצה החזות החסידית והתפשט הנוף החסידי בתוככיהעיר פתח-תקוה. המקום נהיה למרכז תורני חסידי ובמשך הזמן היה המקום צר מהכיל את כל הבאים. אז בנה האדמו"ר את בית מדרשו הגדול שברחוב הס 11, שקרא אותו ע"ש אבותיו הקדושים. כן בנה מקווה-טהרה ליד בית המדרש המשמש את תושבי המקום. השפעתו על הציבור היתה עצומה. לא רק על הציבור הדתי אלא גם על החילוניים. בית מדרשו היה למגדלור בעיר, אליו נמשכו חסידים ואנשי מעשה וסתם יהודים להתחמם לאורו ולהתבסם מאמרותיו. במרכז אירועי החגים עמד הביקור בבית האדמו"ר. ובכמה מועדים קבועים בשנה היתה נהירה המונית לבית מדרשו וכעין תהלוכה מאורגנת מכל העברים. ביום כ"ז בטבת תשל"א מסר נשמתו לבורא. האדמו"ר לא השאיר צאצאים ובצוואתו מינה את בן אחיו.