חורף תרמ"א (1880 - 1881), הגדיש את הסאה, מי הירקון עלו על גדותיהם ובתי החומר התמוטטו, הירקונים שישבו על גדות הירקון נותקו מהמושבה וסבלו חרפת רעב. ימים מספר עברו עד שהצליחו מתיישבי הגבעה להצילם. הקדחת פשטה בבתי המושבה והפילה חללים רבים. החלה העזיבה, הירקונים חזרו לירושלים.
מצב זה השפיע גם על הותיקים, וקרוביהם בירושלים כתבו להם שירחמו על עצמם ומשפחותיהם ויעזבו את המקום המסוכן ויחזרו לירושלים. גם הסיכסוכים עם הירקונים החריפו, היבול השנה היה דל, והמתיישבים ביקשו את תמיכת הכוללים בירושלים. בקשה זו הושבה ריקם. אט אט החלו גם ה"ותיקים" לנטוש, בסוף הקיץ נותרו 66 נפשות בעשרה בתים. על כן החליטו אנשי הגבעה ובהם סלומון וגוטמן שיש לעזוב לזמן מה את המקום. בכ"ה תמוז תרמ"א, עזבו את הגבעה. במקום נותרו מספר אנשים לשמירה על הרכוש והשדות. ביום כיפור תרמ"ב, היה במקום מנין. סלומון חזר לירושלים, שטמפפר שהה בחו"ל, גוטמן וראב עברו ליפו כדי להשגיח משם על הרכוש. הנחלה הוחכרה כולה לערבים, עבר זמן רב והכל נהרס. שלוש השנים הותירו את אנשי הקבוצה חסרי רכוש, בריאותם רפפה, אך נחישותם היתה רבה.
