סיפורו של מקום

המועצה המקומית הראשונה של פתח-תקוה נבחרה בשנת 1922, השנייה נבחרה ב-1926, השלישית - ב-1928, הרביעית - ב-1930, החמישית - ב-21 ביוני 1932 - ובכל הבחירות האלה השתתפו גברים בלבד. שלמה שטמפר, בנו של יהושע שטמפר, ממייסדי המושבה, שנולד בירושלים וקיבל חינוך מסורתי בישיבת פרסבורג, נבחר לראש המועצה הראשון, ונשאר בתפקיד זה עד שהמושבה קיבלה (במרס 1937) את הסטטוס של עירייה, ואז נבחר לראש העירייה.

ד"ר מרדכי נאור ציין שבתחילת 1937 היתה המושבה פתח-תקוה היישוב היהודי הלא עירוני הגדול ביותר בארץ. התגוררו בה קרוב לעשרים אלף נפש - פי שניים ויותר מן המושבה השנייה בגודלה, רחובות, פי שלושה מראשון-לציון וכמעט פי ארבעה מרמת-גן. אף שכבר היתה כבת שישים והיתה בגדר עירייה, ניסתה פתח-תקוה לשמור על צביון כפרי והתגאתה בכינוי אם המושבות.

במשך עשרות שנים ניטש ויכוח נוקב בין מחייבי ההתיישבות החקלאית לבין מי שביקשו להשתית את היישוב היהודי החדש על בסיס עירוני. מנהיגים והוגי דעות כמו ד"ר חיים ויצמן וד"ר ארתור רופין חששו שבארץ-ישראל תקום חברה יהודית "גלותית", "עיירתית", בנוסח מזרח אירופה. זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס' יזהר, הזהיר ב-1919 שאם לא יינקטו צעדים מתאימים, "גם בארצנו נבנה יהודים גלותיים במהדורה חדשה, שרוב יהודיהן יהיו לתגרנים פשוטים, סרסורים ומתווכים, ושבעה תגרנים יחזיקו בקונה אחד ויתפרנסו זה מזה".

וכך כתב ויצמן בזיכרונותיו: "עמדנו לפני התפקיד להפוך לאיכרים אומה עירונית, שהורחקה מן האדמה מאות ואולי אלפי שנים... סברתי שחוט השדרה של עבודתנו פה מוכרח להיות ההתיישבות החקלאית..." הוא סבר שאל לו ליישוב החדש להמשיך בדרכו של בית ישראל בפולין וברוסיה, משום שכאן, "אין אנו בונים את ביתנו הלאומי על פי הדוגמה של נליווקי..."

לעומתו היו מנהיגים עוד מימי הרצל שראו בעיר את הגורם העיקרי שיקלוט את העם השב לארצו. הרצל אף שלל את האיכרות בזיקה ליהדות. ב"מדינת היהודים" הוא כתב במפורש כי "הרוצה לעשות את היהודים לאיכרים, שרוי בטעות תמוהה, שהרי האיכר הוא קטגוריה היסטורית [כלומר, שעבר זמנה]."

מנהיגי תנועת הפועלים נמנו עם מצדדי ההתיישבות הכפרית, אם כי משנות העשרים ואילך תמכו רק בהתיישבות השיתופית ושללו את המושבה המושתתת על הון פרטי. עם זאת, לא נעלם מעיניהם של אישים כמו ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון שאלפי פועלים מתרכזים, למעשה, בערים ובמושבות הגדולות, והבינו שהפנייתם של רוב החלוצים להתיישבות העובדת אינה ראלית.

בן-גוריון תקף גם באמצע שנות השלושים את נהירתם של הפועלים לעיר ואת הסכנה ליישוב אם יתבסס זה על העיר. ב-1935 הוא חזה חזות קשה ליישוב היהודי בארץ, אם במקום "מדינת כפר" יעדיף "מדינת עיר". "מסביבנו עם המעורה בקרקע, ולא רק פה בארץ, אלא גם בכל הארצות השכנות," אמר בן-גוריון. הוא סבר שלמדינת-העיר אין סיכוי רב להישרד והביא דוגמה מן העולם העתיק, מקרתגו, שנחלה תבוסה במלחמתה ברומי משום שהיתה מדינת-עיר הבנויה על חולות הים, ואילו רוב בני רומי היו איכרים המעורים בקרקע מולדתם. "יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל-אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר - אולם סופה יהיה סופה של קרתגו," קבע בן-גוריון.

על רקע הוויכוח הממושך הזה נדחפה פתח-תקוה, אם המושבות, שלא מרצונה דווקא, אל הסטטוס העירוני.
השלטון הבריטי לא התחשב בפולמוס שניטש ביישוב היהודי, וסבר שיישוב של עשרת אלפים-חמישה-עשר אלף נפש, שוב אינו כפר או מושבה, ומן הראוי אפוא שיקבל מעמד של עיר. בעקבות קבלת "פקודת העיריות", ב-1934, החלו הבריטים לפעול להעלאתו של המעמד המוניציפלי של פתח-תקוה ממועצה מקומית לעירייה, לאחר שהשלימו מהלך דומה בתל-אביב. תושבי המושבה ומועצתה הנבחרת היו חלוקים בעניין זה, והיות שהתהליך נמשך זמן ממושך, הם סברו מן הסתם שסופו שלא יתממש.

ההתנגדות לשינוי באה בשלב הראשון מחוגי האיכרים, מסיבות עקרוניות ומשום שרוב שטחי המושבה היו חקלאיים, והאיכרים חששו שמסגרת עירונית תטיל עליהם מסים כבדים. השינוי המיועד בסטטוס המוניציפלי גרם למתח פוליטי במושבה הגדולה. חמשת חברי סיעת הפועלים במועצה המקומית (רשימת הסתדרות העובדים), שכיהנו בה חמישה-עשר חברים, התריעו שחוגי "האזרחים", שלהם היה רוב במועצה, מתכננים לצמצם את כוחם של הפועלים בעיר בדרך של הקטנת שטחה של העיר והוצאת שכונות הפועלים ויישובי הפועלים מתחומה, בטענה ששטחים אלה חקלאיים, וכן בהעלאת הצנז הכספי (התניית השתתפות בבחירות בתשלום מסים), מחמש מאות מיל ללירה אחת - מהלך העתיד להוציא פועלים רבים ממעגל המצביעים בבחירות לעירייה.

שלטונות המנדט העלו את הצעתם בזמן שהמועצה ניגשה לבחירות 1934. בישיבתה ביום 9 ביולי 1934 החליטה המועצה לדחות את ההצעה, משום שבחוקת העיריות נקבע שהרשות המקומית תטיל מסים גם על שטחים חקלאיים ולא רק על מגרשים לבנייה, והמועצה של פתח-תקוה לא היתה מעוניינת בהטלת מסים על החקלאות. רק לאחר שהשלטונות הסכימו שהשטחים החקלאיים יוצאו מתחום השיפוט של העירייה, מבחינת המיסוי, אישרה המועצה ב-17 בספטמבר 1934 את הצעתה של הממשלה להעלות את פתח-תקוה למעמד של עירייה, והבהירה זאת במכתב למושל מחוז הדרום.

המועצה המקומית הקימה ועדה מיוחדת, בראשות ראש המועצה שלמה שטמפר, "לחקירה בעניין הכרזת עירייה בפתח-תקוה". הוועדה התכנסה ב-16 ביולי 1935 וביקשה לקבל הערות והצעות בכתב מכל חוגי המושבה. הפועלים הגישו שוב את קובלנותיהם וכך עשתה גם הסתדרות החקלאים במושבה (האיכרים). רוב שטח המושבה, שמונה-עשר אלף דונם, היה נטוע, שתול וזרוע בגידולים חקלאיים - כתבו האיכרים - ורק כחמשת אלפים דונם יכולים להיחשב לאזור מגורים, ועל כן יש להחיל את הסטטוס העירוני רק עליהם.
העניין הוקפא למשך חודשים ארוכים, אבל מפעם בפעם עלה מחדש.

בראשית 1936 בא לביקור בפתח-תקוה סגן נציב מחוז הדרום, פולוק, וניהל שיחה עם חברי המועצה. חמשת חברי סיעת הפועלים שיגרו מייד לאחר השיחה מכתב למזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה-א"י, ובו כתבו שכבר לפני שנים מספר הסכימו "להעלאת המועצה לעירייה". עם זאת הוסיפו הכותבים, "הדגשנו וחזרנו והדגשנו שאנו מתנגדים לכל ניסיון שהוא לפגוע בזכות הבחירה של המוני פתח-תקוה על-ידי העלאת הסכום המינימלי המקנה זכות בחירה... או על-ידי צמצום אזורי הבחירה שיוציא שכונות שלמות ורחובות רצופים שבהם גרים דווקא פועלים ובעלי מלאכה". הכותבים תבעו מן הממשלה שתימנע מלקיים בחירות חדשות אם תחליט להכריז על מתן מעמד של עיר לפתח-תקוה, ותניח למועצת העיר לכהן עוד כשנה, ו"על-ידי כך תינתן לפתח-תקוה האפשרות להסתגל להלכות החוק החדש בדבר זכות הבחירות..."

במרס 1937 הודיע קצין המושבות במשרד מושל המחוז, יוסף קופרמן, ליו"ר המועצה המקומית שלמה שטמפר, שהשינוי בסטטוס המוניציפלי נמצא מעבר לכותל - "זה עניין של כל יום". ב-25 במרס 1937 פורסם הדבר בעיתון הרשמי.

מייד לאחר פרסום ההכרזה על מתן סטטוס של עירייה לפתח-תקוה, פורסמו בעיתונים שני קטעים המבטאים עמדות מנוגדות. הקטע האחד היה במאמר המערכת של "בוסתנאי", שבועון האיכרים, וכתב אותו עורכו, הסופר והפובליציסט משה סמילנסקי, מוותיקי האיכרים ונשיא התאחדות האיכרים. וכך כתב סמילנסקי: "נתבשרנו: סבתא של המושבות נעשתה נכדה לערים... וקול ששון וקול שמחה במחנה מסביב. מה השמחה? מושבה אחת פחות - המושבה הגדולה ביותר, ראשית אונו של היישוב החקלאי, או עיר אחת יותר. החסרי ערים אנחנו? הלשם כך כיתת את רגליו יהושע שטמפר, אשר הלך ברגל מן הגולה לארץ האבות ונעץ את קנה החקלאות העברית הראשון בביצות אמלבס? הלשם כך העביר יהודה ראב על שדה עמק העכור להפכו לפתח-תקוה? הלשם כך מתו בנשיקת האהבה והכיסופים אל הקרקע המתנחלים הראשונים על חוף הירקון? בשנה הבאה תמלאנה שישים שנה להיווסדה של פתח-תקוה. עוד קיוויתי שאוכל לברך אותה כסבתא של המושבות, בחג יובלה האחרון שאזכה לראותו בחיי. לא זכיתי.... סבתא נהפכה לעת זקנתה לילדה. חבל."
את המחייבים ייצג המשורר הצעיר, בן ה-27 נתן אלתרמן, ששירתו הרצינית פורסמה בכתבי העת הספרותיים, ואילו מאז 1934 הוא שלח את ידו גם בכתיבה מחורזת אקטואלית וזו ראתה אור ב"דבר" וב"הארץ". ימים מספר לאחר ביקורו של הנציב העליון ווקופ בפתח-תקוה, ייחד אלתרמן את טורו "רגעים" ב"הארץ" (בחתימת אגב) לחגה של המושבה שהיתה לעיר. וכך כתב אלתרמן בשירו "ברכה לפתח-תקוה":
ראו - הנה הפלא!
אם המושבות היתה לנו פתאום לבת זקונים!
הה, פתח-תקוה, צעירת ערים...
תשמחנה ותגלנה בנות האיכרים:
מעכשו הן גרות במטרופולין...
מושבות מרחוק מביטות בקנאה בה.
הרצליה הוזה: גם תורי יגיע!
כפר-סבא נוהם: אהיה לכרך-סבא!
אתה, חסידם של שדות ושל גן,
אל תבוז ל"ערים" בחיוך כה מריר.
הצו שהצמיח בסלע דגן
הוא הצו ההופך את הכפר לעיר...
הלא גם תל-אביב בכבודה ובעצמה,
היתה לנו רק "אחוזת בית".
שגשגי, פתח-תקוה, גדלי לתפארת!
במוזיאום גדול, בין ספרי ארכיון,
תישמר עטרתך הישנה - העטרת
של אם המושבות בציון.

ואכן, "נבואתו" של אלתרמן התגשמה: הרצליה וכפר-סבא היו גם הן לערים גדולות בישראל.
כשבועיים לאחר ההכרזה בא לפתח-תקוה הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, והתקבל באהדה, כשהמונים חיכו לו ברחובות בדרכו לפגישה עם ראש העירייה ועם חברי המועצה. ראש העירייה שלמה שטמפר ציין ש"אנו רואים בהכרזה זו ציון ליישוב הנהנה מגידול מתמיד... מובטחני שסטטוס העיר יהיה - בעזרת הממשלה - גורם חשוב להתפתחות ולהתרחבות השירותים הציבוריים". ואמנם בתוך פרק זמן קצר קיבלה העירייה מענק ראשון מן הממשלה. תהליך ה"עיור" בא לסיומו ב-20 במאי 1937, כשהוכרז על הקמתה של "מועצה כפרית" בפתח-תקוה, וזו קיבלה עליה לטפל בכל הנושאים החקלאיים הקשורים בשטח החקלאי העומד על עשרים אלף דונם, והמצוי מחוץ לתחום העירוני, המשתרע על כשלושת אלפים דונם. כך קרה שאת פתח-תקוה ניהלו שתי רשויות, עירונית וחקלאית, שלעתים התנגשו ביניהן.

בעת שהוקנה לפתח-תקוה מעמד של עיר היו בה 2,022 מבנים, מהם 1,488 בתים בנויים והשאר צריפים ומבנים של פח ו-2,752 משפחות. היו בה שמונים מכוניות פרטיות, שבע מוניות, שלושים אופנועים, שמונים משאיות ושלושים אוטובוסים.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.