סיפורו של מקום

ב-17 במאי 1944 ביצעה יחידה של שלושים ושלושה לוחמים של אצ"ל את אחת הפשיטות הנועזות של המחתרת - הפשיטה על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה הערבית, הרחוקה מאוד מיישוב יהודי. באותו שבוע מלאו חמש שנים לפרסום "הספר הלבן", ומטה אצ"ל החליט לציין את היום הזה בהשתלטות על תחנת השידור ברמאללה ובשידור דבר המחתרת הלוחמת לתושבי הארץ - שוב, זה היה מבצע שעיקרו תעמולתי.
המשתתפים במבצע נועדו לצאת מפתח-תקוה ולשוב אליה לאחר הביצוע. ביום הפשיטה רוכזו הלוחמים בבית הספר "נצח ישראל בנות", ואחרי התדריך עברו למחנה-יהודה. הנשק הוצא מן הכדים במחפורות הפרדסים והועבר למקלחת עזובה בחצר ביתו של שלמה מאירי. הנשק כלל מוקשים חשמליים ומרגמה פרימיטיבית, יציר כפיו של עמיחי פגלין. יהודה בכר, מן הלוחמים בפתח-תקוה, הכין קרשים מסומרים לחסימת מעבר כלי רכב, ועל מאיר ראם הוטל להחרים משאיות.
עם אנשי אצ"ל מפתח-תקוה שהשתתפו בפשיטה נמנה מרדכי צפורי, לימים מבכירי גייסות השריון בצה"ל ושר בממשלת ישראל. לכוח התוקף צורפה חובשת, שרה אנגל ("נטשה"). שלמה מאירי, מפקד החת"ם בפתח-תקוה ונהג ותיק בשירות אצ"ל, הופקד על כלי הרכב. הלוחמים הגיעו לתחנת השידור והתפרסו שם כמתוכנן. הם השתלטו על הזקיפים וריכזו בחדר המכונות את אנשי הסגל - ואז התברר שאין מיקרופון. שוטרים בריטים הבחינו בתכונה חשודה, ושריונית אחת ניסתה לעבור את המחסום, אבל עלתה על מוקש. ועל שריונית אחרת נורו פצצות מן המרגמה הפרימיטיבית שהתקין עמיחי פגלין.
לבסוף ניתן האות לנסיגה, והמשאיות יצאו לדרך לשוב אל פתח-תקוה. במשאית הראשונה נהג שלמה מאירי. עד לקרבת המחצבות של מגדל-צדק עברה הנסיעה בדרך החתחתים בשלום. אבל אז נתקלה המשאית הראשונה במחסום שוטרים, ומאירי שלף את אקדחו, האיץ את נסיעתו ועבר את המחסום. השוטרים המטירו אש, והלוחמים קפצו מן המשאיות והחלו לסגת ברגל. הם עברו בשלום את פג'ה וחזרו למחנה-יהודה.
במעצרים שנעשו בעקבות הפשיטה הצליחה המשטרה לשים את ידה על שלמה מאירי ועל מאיר ראם. השניים היו קשורים זה לזה מימי ראשיתו של סניף אצ"ל בפתח-תקוה. בימים שקדמו למעצרם לא התגוררו השניים בבתי הוריהם, שהיו נתונים למעקב של מלשינים ושל בלשים, אבל מפעם לפעם היה שלמה פוקד את בית אמו כדי ליהנות מתבשיליה האהובים עליו. בביקוריו החטופים בביתו (ברחוב אחד העם), הוא ישב בסוכה שבחצר הבית שממנה היה אפשר להימלט לכיוונים שונים בשכונה, אבל למרות זהירותו הוא נתפס בסופו של דבר ונמנה עם מי שהוגלו לאריתראה.
את מקום העצורים מילאו לוחמים צעירים שעברו בסוף 1943 מבית"ר לאצ"ל. על יחידה זו סיפר אלי הפנר בספרו "שבעה נכנסו לפרדס". עם הצעירים שהתגייסו בימי ההלשנות והמעצרים היו ארבעת האחים גולדשטיין, שאביהם היה חבר ב"הגנה". הבנים התגייסו לאצ"ל, כל אחד לחוד, בלי שידעו זה על זה, עד שמצאו את עצמם בפעילות משותפת במחתרת. צעירים אחרים שהתגייסו לאצ"ל היו האחים יונה וישעיהו פישצנר (זמיר), והאחים בכר אברהם, שלום ויצחק. ראש קבוצתם היה יוסף יהודאי, לימים מפקד אצ"ל בפתח-תקוה. כשנעצר יהודאי בידי הבריטים, פיקד על הקבוצה אשר ימיני.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.