סיפורו של מקום

סכסוך המטוויות בשלהי 1946 הוא פרק בפני עצמו ביחסי העבודה בפתח-תקוה - ולא רק בה. זה היה ניסיון מחודש לערער את ההגמוניה של ההסתדרות בשוק העבודה, ואולי לשבור את ההסתדרות - דבר שלא עלה בידי אנשי התאחדות האיכרים, בעלי התעשייה והרוויזיוניסטים (מפלגת הימין מייסודו של זאב ז'בוטינסקי) בשנות השלושים.
תחילתה של מערכה זו ב-1939, כשהסתדרות העובדים הלאומית סירבה להצטרף ללשכה הכללית שהוקמה באותה העת. בנובמבר 1946, משהחלה העבודה במטוויית "מרינו", שבנייתה נשלמה זמן קצר קודם לכן, נתלקחה מערכה של ממש בין הלשכה הכללית (שבה היו מאוגדים חברי הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, התאחדות התימנים, ארגון העובדים הציונים הכלליים וההסתדרות) ובין הסתדרות העובדים הלאומית ו"התאחדות בני המושבות".

ב-26 בנובמבר 1946 פרסמה התאחדות בני המושבות בפתח-תקוה כרוז הפונה אל התושבים בזו הלשון: "ההסתדרות הכללית בפתח-תקוה העמידה משמרות של עשרות מחבריה מול שלוש פועלות, חברות הסתדרות עובדים לאומית והתאחדותנו, שנתקבלו לעבודה בבית החרושת לטווייה 'מרינו'. כתוצאה מכך נאלצנו להתגונן ומשמרות הסתדרות עובדים לאומית וחברינו יצאו לשמור על מקום עבודת החברות הללו."
העבודה במטווייה של "מרינו" הושבתה, ובמקום הועמדו משמרות משני הצדדים. בינתיים חתמה עוד מטווייה, "השרון", על הסכם עבודה עם הסתדרות העובדים הלאומית ועם התאחדות בני המושבות, בעידודה של התאחדות בעלי התעשייה ובהתעלמות מלשכת העבודה הכללית.
בעיתון "דבר" מ-9.12.1946 דווח על ישיבה פומבית של מועצת פועלי פתח-תקוה, שבה התריעו הדוברים נגד מעשים אלה. "הדעה המלוכדת של פועלי פתח-תקוה היא לעמוד בכל הכוח נגד כל ניסיון להחזיר את המציאות של הימים שבהם קבלת פועלים היתה נתונה לשרירות לבם של בעלי המושבה. לא לשווא נלחמו פועלי פתח-תקוה שנים רבות עד אשר הושג הסדר בקבלת פועלים."
מאות אנשים עמדו במשמרות אלה מול אלה במטוויית "השרון", ופרצו מעשי אלימות, נופצו שמשות, נגרם הרס ואנשים נפצעו. בינתיים התחילה גם מטוויית "סיב" לפעול מכוח הסכם עם הסתדרות העובדים הלאומית ומתוך התעלמות מפועלי פתח-תקוה המאורגנים בלשכת העבודה הכללית.
הלשכה הכללית וההסתדרות שיגרו מחאות למוסדות היישוב ולקונגרס הציוני שהתכנס באותם ימים. בד-בבד ננקטו פעולות להרחיק את עובדי המטוויות שלא היו חברי ההסתדרות הכללית. ב-12 בדצמבר 1946 הוצאו בכוח הפועלים ממטוויית "סיב" והעבודה בה נפסקה. במטוויית "השרון" נמשכה העבודה בחסות משמרות מן הימין.

ביום שני, 13 בדצמבר, התחוללה ההתנגשות המכרעת. היא החלה במטוויית "סיב", שממנה הוצאו יום קודם לכן הפועלים הרוויזיוניסטים. בשעה חמש לפנות בוקר ניסו הפועלים המגורשים וחבריהם לחזור לבית החרושת, אבל נתקלו בהתנגדותה של משמרת ההסתדרות. בתגרה שפרצה ביניהם השתמשו באלות, בסכינים ובאבנים. מאחר שהפועלים חברי ההסתדרות הכללית שהיו בבית החרושת לא הצליחו למנוע את הבאים מלעלות על גג המפעל, התבצרה המשמרת בתוך המבנה. הדבר נודע במושבה, ופועלים רבים מבתי החרושת הסמוכים ומגבעת-השלושה החלו נוהרים לעזרת חבריהם הנצורים. שלוש שעות נמשכה התגרה הקשה, שבה נפצעו רבים משני הצדדים ושנסתיימה בגירושם של אנשי הסתדרות העובדים הלאומית ושל בני המושבות מן המטווייה. אלא שבשבילים שבין הפרדסים ובכביש הראשי הוסיפה הקטטה להתחולל בין שני הצדדים.
גם למטוויית "השרון", שבה נמשכה עבודתם של העובדים הרוויזיוניסטים, הגיעו מעשי האלימות. אל הפועלים במקום הצטרפו חבריהם שגורשו מ"סיב", ויחד עלו הכול על גג בית החרושת, שבו נערמו מבעוד יום ערמות של אבנים וחלקי מכונות ישנים, וניסו למנוע את התקרבותם של אנשי ההסתדרות, שהתכוונו להפסיק את העבודה גם בבית החרושת הזה. על ראשי הבאים הומטרו אבנים וחלקי מכונות, וגרמו לפציעתם של עשרות.
מראה הפצועים והדם שלהב את הרוחות. קצין המחוז, י' צ'יזיק, בא לפתח-תקוה וזימן לתחנת המשטרה את באי הכוח של הלשכה, את הרוויזיוניסטים, את בני המושבות ואת נציג התעשיינים. הוא דרש מהם להפסיק מייד את התגרה ולפנות את שטח בית החרושת.
בעיריית פתח-תקוה נועדה אותה שעה ישיבה שבה השתתפו אנשי המשלחת המיוחדת שבאה מטעם המוסדות הלאומיים, יו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, מזכיר מועצת הפועלים, פנחס רשיש, מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית, י' פלינר, מזכיר התאחדות בני המושבות, י' סלור, ונשיא התאחדות בעלי התעשייה, אריה שנקר. לאחר דין ודברים הוסכם על סגירתם של בתי החרושת "סיב" ו"השרון" ופינוי שטח המריבה.
כשבאו משתתפי הישיבה בשעות אחר-הצהריים אל מקום התגרה, עדיין נמשכו שם מעשי האלימות. אנשי הסתדרות העובדים הלאומית סירבו לפנות את שער בית החרושת, מחשש פן יתפרצו פועלי הלשכה פנימה. חששם אכן אומת, וכשפרצו הפועלים פנימה נמשכו חילופי המהלומות בין כותלי בית החרושת, ורק בדי עמל הוחזר הסדר על כנו. המטוויות נסגרו, ומשמרות של צבא בריטי הופקדו עליהן.

בסיומו של אותו יום מר, שבו נפצעו כמאה בני אדם ונהרסו מכונות במטוויות, היה ברור לכול שאין להרשות את הישנותו של חיזיון שכזה בעתיד. כעבור כחודש ימים הכירו בעלי המטוויות ואנשי התאחדות בעלי התעשייה בעובדה שאין להתעלם מן הלשכה הכללית ולעקוף את ההישגים שהשיג הפועל המאורגן בארץ במאבק קשה. נחתם הסכם עם הסתדרות העובדים הכללית, שבו הובטחו כ-80% מן העבודה במטוויות ללשכה הכללית; 20% נמסרו להסתדרות העובדים הלאומית, שהודיעה על נכונותה העקרונית לקבל את החלטת הקונגרס הציוני בעניין ההצטרפות ללשכת העבודה הכללית.
זה היה סכסוך העבודה החמור האחרון לפני הצטרפותם של הרוויזיוניסטים ללשכת העבודה הכללית.