סיפורו של מקום

פתח-תקוה היתה חקלאית מיסודה, אבל כבר בימיה הראשונים נעשו בה ניסיונות להקים בה תעשייה.
ראשון התעשיינים באם המושבות היה, ככל הנראה, אלחנן בולקין, מן הביאליסטוקאים, שהגה את הרעיון להקים מפעל לאריגת עבאיות, הלבוש העיקרי של ערביי ארץ-ישראל. הוא חשב לרכוש צמר מקומי ולהעסיק באריגה ערביות תושבות יהודייה, הכפר הערבי השכן. בילקין, שעסק באריגה בעיר מוצאו, השקיע את כל כספו בהבאת מכונות למפעל שלו, שבו עבד עם בני משפחתו ועם שכירים מיהודייה. הברון רוטשילד, שביקר בפתח-תקוה, התרשם מן המפעל של בולקין והזמין כמות גדולה של עבאיות כדי לחלקן לאיכרים בעקרון ובזכרון-יעקב. שלוש שנים עבד בילקין במפעלו, אך ברכה לא ראה בעמלו, שכן הוא התקשה להשיג צמר ולהובילו לפתח-תקוה. וגרוע מזה, פקידי הברון לא היו שותפים להתפעלותו של "הנדיב הידוע" ולא תמכו במפעל האריגה של בולקין כשזה נקלע לקשיים - וכך נסגר המפעל בשנת 1887.

באותה העת היו בפתח-תקוה בתי-בד להפקת שמן זית ויקבי יין. היקב הראשון נוסד ב-1897 על-ידי שמעון רוקח ועקיבא ליבריכרט, והוא נרכש על ידי שמעון פרידמן ובניו ב-1912. היקב השני, ליד תחנת הרכבת, ייסדה "אגודת כורמי התקווה".

חלוץ תעשייה אחר בפתח-תקוה היה מנחם יהודה שטמפר, שניסה את כוחו בייצור שוקולד. מאחר שלא מצא שוק לתוצרתו, עבר שטמפר לייצור שמן סיכה לעגלות, אלא שגם המפעל הזה לא עשה חיל ושטמפר הפסיד את כל הונו.

מפעל הקרח של פנחסביץ היה הניסיון השלישי לפתח תעשייה במושבה. פנחסוביץ רכש מכונה לייצור קרח, אבל כשזו הופעלה התברר שבמקום לקרר מים עד שיקפאו ויהיו ל"בלוקים" של קרח, יצאו מתוכה מים פושרים.

המפעל נסגר, אבל הגולל לא נסתם על רעיון ייצור הקרח בפתח-תקוה. בשנת 1921 רכשה משפחת סימקין מכונה לייצור קרח מן הצלב האדום האמריקאי, שנזקק לקרח לקירור תרופות ולחבישת פצועים. מפעל "מעדן - אחוזת סימקין" התפתח וכלל מלבד ייצור הקרח, גם חדרי קירור.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.