סיפורו של מקום

בשנת 1925 פקדה מגיפת בהמות את ארץ-ישראל והשירות הווטרינרי של ממשלת המנדט הטיל הסגר חמור על כל היישובים בארץ. נאסרה תנועת בהמות ונשבר מטה לחמם של העגלונים. אחדים מעגלוני פתח-תקוה שיתפו פעולה ורכשו משאית מתוצרת "פורד", מן הראשונות שהובאו לארץ-ישראל. משאית זו נועדה לשאת שתי טונות משא. בעלי המשאיות הראשונות היו נמירובסקי, פיצר, פינסון והאחים לוצקי.
בשנת 1926 כבר היו בפתח-תקוה אחת-עשרה משאיות ובאותה שנה הוקמה חברת-ההובלה הראשונה, "טרנספורט". חברה זו התפרקה בשנת 1931 ובמקומה הוקמו שתי חברות הובלה: "המשא", ובראשה האחים לוצקי וסקיבין וקואופרטיב "התקוה", ובו שמונה חברים. לימים מוזג "התקוה" ב"שלב", שנתמזגו בו גם "נמל", "החוף", "הנהג", "הרכבת" ו"המטען" והוא היה לקואופרטיב התחבורה הגדול בארץ - מאה וחמישים מכוניות ומאתיים חברים.
ואולם הגמל הוסיף לשרת את פתח-תקוה עד לפרוץ מאורעות 1936. גמלים שימשו להובלת משאות בחולות - ובייחוד הם שימשו להוצאת תיבות פרי הדר מפרדסים שלא היה אפשר לגשת אליהם בעגלות וברכב ממונע. שיירות גמלים הביאו זיפזיף משפת הים וחצץ מהוואדיות שבין ההרים, אלא שסלילת הכבישים דחקה את רגליה של "ספינת המדבר".

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.