חינוך הדור הצעיר היה חשוב למייסדי המושבה מאז ראשיתה. אמנם בארבע-חמש השנים הראשונות לא היה באפשרותם לפעול בנושא זה בגלל מאבק הקיום האכזר, והילדים והאמהות נשארו בתחילה בירושלים או ביפו, אבל בתקנוני פתח-תקוה והירקונים נאמר שהחינוך של "צאן הקודשים" במושבה חייב להיות דתי. צוין בפירוש "שבכל בתי הת"ת [תלמוד תורה] ובישיבות לא ילמדו נערי ישראל כי אם תורת ה' ולשון הקודש בלבד".
בעשור השני לקיומה, לא היתה פתח-תקוה דומה בגישתה לשאלות חינוך למושבות האחרות, שכבר היו בהן בתי ספר חילוניים, בתמיכת הוועדים המקומיים. באם המושבות תמכו בחינוך גופים מבחוץ (כגון חובבי ציון ברוסיה, היהדות האורתודוקסית בגרמניה, אגודת "דגל תורה" בירושלים ו"הנדיב הידוע") - והתומכים הקפידו על הענקת חינוך דתי לילדים שלמדו במוסדות אלו.
הצלחתם של מוסדות החינוך המסודרים, "בית ספר הברון" (לימים, פיק"א), "תלמוד תורה" ו"נצח ישראל", אילצה את המורים הפרטיים חסרי ההכשרה בהוראה לסגור את ה"חדרים" שלהם מחוסר מבקרים, וילדי המושבה התרכזו ב"תלמוד תורה" שנוצר מכל ה"חדרים" - עד שנוסד בית הספר החילוני שנשא בתחילה את שמו של הברון רוטשילד ("בית ספר הברון") והעתיד לימים להיקרא פיק"א וכעבור שנים תצורף לשמו הסיומת "על שם דוד חיון", ולהורים שביקשו להעניק לילדיהם חינוך רחב יותר מן החינוך שניתן במוסדות החינוך הדתיים היה אפוא מקום שאפשר לשלוח אליו את ילדיהם.
סיפורו של מקום
ראשית החינוך - תורה עם דרך ארץ
לחץ לסגירת הפופאפ