סיפורו של מקום

ב-3 ביוני 1911 אירעה תאונה לפועל כבן 18, ברוך פריבר שמו. פועל אחר בן אותו הזמן, צבי ליבנה שמו, תיאר כך את מצב הבריאות בימי העלייה השנייה: "הקדחת, תנאי-החיים הקשים, חוסר תזונה מספיקה, התנאים הסניטריים וחוסר המומחיות של המבשלות במטבחי הפועלים, גרמו למחלות קשות. רופאים מקצועיים לא היו, ורבים מתו מחוסר טיפול נאות. מצב זה נמשך עד ליום התאונה הקשה של ברוך פריבר, שהיתה ראשונה בסוגה. אז התחדש הרעיון, שיש לייסד קופת חולים לביטוחם של פועלים חולים."

התאונה הקשה שקרתה לפריבר זעזעה את ציבור הפועלים והציגה לפניו בכל חריפותה את בעיית ביטחונו של הפועל ואת הצורך הדחוף בתיקון המצב העגום.
פריבר נולד ברוסיה, הצטרף לאגודת הנוער הציוני "בני ציון" והחליט לעלות ארצה עם עוד שניים מחבריו באגודה. השלושה הגיעו לנמל יפו ב-1909 וברוך יצא משם לפתח-תקוה. הוא קיבל עבודה בפרדסו של יעקב קרול.
פריבר נתחבב על מנהל העבודה דבורקין, והאיש לימד אותו להפעיל את המנוע ששאב מים מן הבאר להשקיית הפרדס. באחד הימים גחן פריבר על פי הבאר כדי לסוך את גלגלי השיניים של המשאבה וזרועו הימנית נתפסה בין הגלגלים. למזלו, חדלה המשאבה לפעול וקרול דומם את המנוע. זרועו של פריבר נמחצה, והוא הובא באלונקה לבית המרקחת ברחוב חובבי ציון, ששימש מעין מרפאה, ושם נותח על שולחן וידו נקטעה.
הידיעה על האסון פשטה ברבים ועוררה הדים רבים - ובמידה רבה האיצה את הקמתה של קופת החולים של העובדים העברים.

בוועידה השנייה של הפועלים החקלאיים שנתכנסה בפתח-תקוה בחנוכה, אור לכ"ו בכסלו תרע"ב (3 בדצמבר 1911), הוחלט להקים קופת חולים, ש"תימצא כולה בידי הסתדרות כללית, בלתי מפלגתית, של פועלי ארץ-ישראל".
זאת ועוד, בעקבות התאונה שאירעה לפריבר התקיים בפתח-תקוה במוצאי חג השבועות הכינוס הראשון של פועלי המוטורים (מפעילי המנועים, שנקראו גם "המכוננים") ביהודה. כינוס זה הניח את היסוד להסתדרות כללית של פועלי יהודה ולאיגוד המקצועי הראשון בחסות אותה הסתדרות.
לימים, כשהוקמו בתי חולים בפתח-תקוה, היתה קופת חולים של ההסתדרות הכללית חוד החנית.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.