סיפורו של מקום

חינוך הדור הצעיר היה חשוב למייסדי המושבה מאז ראשיתה. אמנם בארבע-חמש שנים הראשונות נשארו האמהות והילדים בירושלים וביפו, אבל בתקנוני פתח-תקוה והירקונים נאמר שהחינוך של "צאן הקדושים" במושבה חייב להיות דתי.

בעשור השני לקיומה פעלו בפתח-תקוה רק בתי ספר דתיים שזכו לתמיכת גופים מבחוץ, כגון: חובבי ציון, אגודת "דגל התורה" ואחרים. הצלחתם של מוסדות החינוך המסודרים "בית ספר הברון - פיק"א" ו"נצח ישראל", אילצו את המורים הפרטיים חסרי ההכשרה בהוראה לסגור את חדריהם.

בעצם ייסודו של בית ספר חילוני בפתח-תקוה, שרוב תושביה היו דתיים שומרי מסורת היה משום צעד מהפכני בשעתו. בראשיתו לא נבדל "בית ספר הברון" הזה במאומה מיתר ה"חדרים" במושבה וכלל בתכניתו תורה ותפילה בלבד. התנגדותם של הדתיים לבית הספר הזה כמעט הביאה להתמוטטותו, אבל בראשית שנת 1925 נמצא לו גואל בדמותו של הפדגוג דוד חיון. בשנת 1884 היו בפתח תקוה שישים ושלושה ילדים בגיל החינוך ושנים עשר איש שימשו כמורים. באותה שנה ייסד הרב אריה ליב פרומקין, מוסד חינוכי דתי שנועד לחנך את תלמידיו ל"תורה עם דרך ארץ" , בית הספר "נצח-ישראל".

עם קום המדינה, כשילדי העולים גדשו את המעברות ואת העיר, לא היתה לפתח-תקוה כל ברירה אלא להחליט שבתי הספר ילמדו בשתי משמרות. רק כך אפשר היה לקלוט את כל שטף הילדים שזרם לבתי הספר.
בשנת 1968 קיבלה הכנסת החלטה להנהיג רפורמה בחינוך הישראלי. עם המטרות העיקריות של ההחלטה זו נמנו העלאה של רמת ההוראה ושל הישגים והפחת הפער ברמת ההשכלה. בפתח-תקוה הוקמו חטיבות הביניים הראשונות בארץ. הקמתן של חטיבות הביניים אפשרה לפתח-תקוה להיות בשלהי שנות השבעים לאחת מחלוצות של האינטגרציה בחינוך.