אישים ומייסדים

נשוי לנילי, אב לשתיים, סב לארבעה נכדים.

ואלה תולדות: נולד בצ'כוסלובקיה ועלה לארץ בגיל שנתיים וחצי. גדל והתחנך ברמת גן ובתל אביב. התגייס לגולני וסיים את השירות כסמל מבצעים. בוגר החוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב, עם התמחות ברפואת ילדים.
השתלם בתת התמחויות בטיפול נמרץ וברפואת ריאות בילדים, בבתי חולים מהגדולים בעולם. במשך השנים מילא תפקידים בכירים רבים במחלקות הילדים של בילינסון ושניידר. בשנת 2014 פרש לגמלאות. בתפקידו האחרון שימש כמנהל יחידת טיפול נמרץ בשניידר. לפתח תקוה הגיע בשנת 1973 בעקבות עבודתו ועבודתה של רעייתו נילי, פרופ' לביוכימיה. מאז ועד היום נשארו בעיר, כמו גם אחת מבנותיהם ומשפחתה. במהלך שנות עבודתו טיפל והציל את חייהם של יותר ממאה אלף ילדים, והפך גם בתקשורת לפנים של בית החולים, כמייצג הרופאים מצילי הילדים, בשנתיים האחרונות עובד כיועץ ומומחה למחלות בדרכי הנשימה אצל ילדים, בבתי החולים שניידר ומאיר בכפר סבא.

פתח תקוה ואני: "הדבר המשמעותי ביותר ביחסיי עם העיר, היה הציר בין ביתי בכפר גנים לבית החולים, בתחילה בילינסון ואחר כך שניידר. רציתי שהוא יהיה קצר ככל האפשר, כי בשנים הראשונות היו הרבה אירועים, והייתי מגיע לבית החולים המון פעמים בלילה, לעיתים גם אחרי שסיימתי את המשמרות".

העשייה עליה עיקר גאוותי: "ברמה המערכתית, בוודאי שהקמת היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבילינסון, שהולידה בסופו של דבר את שניידר-בית החולים לילדים הראשון בארץ. הקונספט של רפואה כוללת לילדים, הייתה קפיצת מדרגה מחשבתית. אני מצידי, תמיד ראיתי את ייעודי בהקמת בית חולים לילדים דווקא בפתח תקוה, למרות שהיה ברור שלא רק שאצטרך להתחיל הכל מאפס, אלא גם ממינוס אפס. כיום אני גאה על יצירת מערך אנושי של רופאים ואחיות, בתוספת ציוד משוכלל, שמאפשר לטפל בכל מגוון הבעיות שקשורות לתחום. ברמה הפרטית אני מאוד גאה בפיצוח חידת רמדיה בינואר 2003. ביום מסוים הגיעו בו זמנית לבית החולים שלושה תינוקות, לכאורה ללא שום קשר ביניהם, מלבד פגיעה מוחית מוזרה, שדמתה לדלקת במערכת העצבים. לא ויתרתי ולאחר שיחה עם ההורים התברר שכולם אכלו רמדיה צמחית נטולת ויטמין 1B, הנחוץ להתפתחות תקינה. הזמן הקצר שבו זיהיתי את הבעיה, מנעה תוצאות הרבה יותר קשות מאלה שכבר נגרמו. מאז התחדד המסר שאני מעביר לאחרים: תשאיר את הראש פתוח, מה שנראה מוזר הוא באמת מוזר, ומה שחריג ניתן לפיצוח".

רגע מרגש: "היות והיו לי מאות אלפי מטופלים אפשר להבין שצברתי בחיי רגעים מרגשים רבים. לפני שנתיים, בעת שפרשתי מניהול היחידה, עשיתי אירוע ל-400 חולים נבחרים. באותו הערב קיבלתי מסר אישי ומרגש מסשה אלתרמן, הספורטאית שנפלה אל מי הירקון באסון המכביה. סשה הייתה במצב קריטי לא פעם ולא פעמיים, אבל בסרטון ששלחה אליי נראתה מצוין, סיפרה שכיום היא מדריכת ספורט ומאמנת אישית, וחיה בלוס אנג'לס. כשאני רואה את סשה אני מתרגש, כי היא המודל שלי. במקצוע הזה אין זמן ואין שעות, ואף פעם אסור לוותר על החיים של ילד או ילדה, נער או נערה".

פתח תקוה שאני משאיר לבאים אחריי: "עיר בעלת עוצמה בלתי רגילה ברפואה וגם בתחומים אחרים, כמו חינוך. אני מוריש לבאים אחריי את רוח מקצוע הרפואה לפיה צריך לשאוף ולשלמות מוחלטת, לא לזייף, ולהיות מסור לחולים בצורה טוטאלית".