אישים ומייסדים

נשואה לניר, אמא לבת, סבתא לשניים.

ואלה תולדות: נולדה וגדלה בחדרה, בוגרת תיכון עין החורש. בעקבות נישואיה שוחררה משירות צבאי והחלה ללמוד בסמינר לגננות. בשנת 1965 עברה לגור בפתח תקוה. עבדה כגננת 35 שנה, עד צאתה לגמלאות בגיל 60. או אז החלה בפעילותה ההתנדבותית. לאחר קורס בן חצי שנה במתנ"ס ורבר, נשאלה: "עכשיו קיבלת. ומה את רוצה לתת?". התשובה שלה ושל חברותיה לקבוצה, הייתה פתיחתו של 'מציאון' – חנות לבגדי יד שניה למבוגרים, ילדים ונוער, הנתרמים על ידי הציבור הרחב, ונמכרים במחירים סמליים לאוכלוסיות נזקקות. סכומי הכסף הנאספים במכירה, מיועדים לרווחת הגמלאים במתנ"ס. פעם בשנה נערך במסגרת זו יריד תחפושות, וגם עליו אחראיות פרייפלד ועשרים מתנדבותיה. לאורך מספר שנים הייתה אחראית יחד עם צוות המתנדבות על ארגון אירועים ומסיבות בחגים ובמתנ"ס. בשנתיים האחרונות מסייעת בפרויקט "קפה אירופה", התכנסות קבועה של ניצולי שואה, הנהלים אחת לשבוע מתכנית תרבותית וחברתית.

פתח תקוה ואני: "הגעתי לעיר לפני חמישים שנה, ומאז לא עזבתי. אני אוהבת לגור פה בגלל ההזדמנות לפעול למען תושבי המקום. הפעילות מעניקה לי הרבה סיפוק ומחזקת בי את הקשר עימם. כשבתי הייתה קטנה אני זוכרת שהלכנו לפארק הגדול, גן יד לבנים. היה נהדר, כי זה עדיין לא היה המוני. עכשיו אני מרגישה שהמקום גדול מידי. במקום זה, אני תמיד שמחה ללכת למתנ"ס, שם אני מרגישה בבית. כשאני מגיעה שואלים אותי על כל דבר. שם אני יודעת שאני שווה משהו".

העשיה עליה עיקר גאוותי: "המציאון הוא עשיית חיי. אולי אני קצת יותר אחראית, אבל כולן שותפות. לכן לעולם לא אגיד 'אני', אלא 'אנחנו'. אם הייתי לבד, לא הייתי מצליחה להגיע לרמה שבה הוא פועל. משמח אותי שממרתף הוא עבר למקלט ועשיו לקומת הרחוב, ויש לו אפילו חלון ראווה. אני גאה לא רק בו, אלא גם בהתמדה של הבנות. אנחנו צוות שכמעט לא התחלף. הסוד הוא כבוד הדדי, בלי התנשאות. במשך הזמן גיליתי שיש באנשים שמחה גדולה כשהם מעבירים בגדים שלהם לאחר. לפעמים אנחנו מקבלים בגדים חדשים, שאנשים אפילו לא הספקו ללבוש. מנגד, מי שאני מזהה שקשה לו לרכוש, למרות המחיר הסמלי, אני אומרת: 'שלם לפי אפשרותך', או 'נסתדר', ולא נוקבת בסכום. ולפעמים אני פשוט נותנת כמתנה".

רגע מרגש: "לא אשכח יום גשם קר. הגיעה אשה שאני מכירה, חיכתה שכולם ילכו. כשנשארתי אחרונה בחנות, אמרה: 'מטי, יש לך צעיף? מאוד כואבת לי האוזן וקר לי ללכת הביתה'. כמובן שהיה לי צעיף. 'תבחרי איזה צבע שאת רוצה', אמרתי ופרשתי מולה צעיפים בצבעים שונים. היא כל כך נגעה לליבי. אני מכירה אותה והיא תמיד רוצה לשלם. הפעם לא היה לה".

פתח תקוה שאני משאירה לבאים אחריי: "אני משאירה אחרי עיר שהתפתחה יוצא מהכלל, רק צריך לפתח את המרכז ההיסטורי, הרחוב הראשי. שתהיה בו יותר תנועה של אנשים. בעיני הוא מעט עצוב, אך אני בטוחה שאפשר לשפר".