אישים ומייסדים

נשוי להדסה, אב לשלושה סב לתשעה.

ואלה תולדות: נולד בגרמניה ועלה לארץ בגיל שנתיים. משפחתו השתקעה בפתח תקוה, ולמעשה, הוא תושב העיר כבר 84 שנה. בוגר בית הספר הממ"ד נצח ישראל. כנער החליף את לימודי התיכון בפעולות בארגון ההגנה, והתגייס לצבא מיד עם קום המדינה, על אף שהיה בן 17 וחצי בלבד.

בקשתו להגיע לפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני, נדחה והוא שובץ קרוב לבית, בפלוגת משמר העם. הפלוגה הדתית אליה ניסה להגיע הוכחדה כמעט כולה. במבצע לחיסול כיס פלוג'ה בדרום הארץ. את סוף השירות השלים בחיל התחזוקה ושוחרר בדרגת רס"ל. באותם ימים שינה את שם משפחתו מבוימולד (עץ ביער), לעציון. בוגר החוג לכלכלה בבית הספר למשפט וכלכלה שהשתייך אז לאוניברסיטה העברית. שימש כבנקאי במשך 45 שנה עד צאתו לגמלאות. בתפקידו האחרון היה סמנכ"ל בנק פועלי אגודת ישראל, השתייך לבנק הבינלאומי.

מאז ומתמיד חקר את תולדות פתח תקוה, אך בעשור האחרון הוא בעל טור בעיתון 471 (לשעבר "השבת בפתח"), ובו הוא חוקר ומפרסם מידע על רחובות העיר, אתרים ואירועים היסטוריים הקשורים בה ובאנשיה.

פתח תקוה ואני: "הזכרון הראשון שלי מפתח תקוה הוא מחגיגות טו בשבט. הייתי בן חמש והלכתי עם כל הקן לנטיעות. אימי צילמה אותי ושלחה את התמונה להוריה שבאירופה. לימים התברר שסבי וסבתי התכוונו לעלות לארץ, ארזו את כל חפציהם, כולל את התמונה ושלחו אלינו. אבל הם מעולם לא הגיעו, אלא רק החפצים, החיים כילדים בפתח תקוה היו מלאים. בבית היה אולי ריק, ולא היה הרבה מה לאכול, אבל גדלנו בידיעה שאנחנו הדור שצריך להקים את המדינה, למדתי עם צאצאי המייסדים – נינו של יואל משה סלומון ונכדו של יהושע שטמפפר. לצערי, היום לא נותרו בפתח תקוה רבים מבני משפחות המייסדים".

העשיה עליה עיקר גאוותי: "במסגרת מחקריי נתקלתי בשם של רחוב – יהושע משורר, שהיה רב ואב בית הדין הרבני של העיר אב כאשר חיפשתי את הרחוב, לא מצאתי. אמרו לי: 'יש סמטה', אבל גם אותה לא מצאתי. אני לא יודע אם בזכות ערנותי או בזכות אנשי השכונה, אבל עכשיו כבר יש רחוב. אני חושב שהסטתי לשם את תשומת הלב".

רגע מרגש: "בימים בהם התחלתי לחקור את תולדות העיר ואנשיה, עדיין לא היה אינטרנט ולא היה גוגול. הייתי מתקשר לקרובי משפחה של אנשים, מנסה לדלות מהם פרטים על יקיריהם הנשכחים. והיו מקרים הפוכים, שאנשים קראו את הכתבות שלי והתקשרו לספר לי דברים. פעם כתבתי על רחוב ילדי מרישין, בו מונצחת קבוצת ילדים יתומה מאזור לודג', שנספתה כולה בשואה, אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מאדם שאמר לי: 'אני חושב שהייתי בין הילדים האלו'. מתברר שמצאו אותו באזור, עם פתק עליו רשם שמו, וכל חייו עוברים עליו בידיעה שהוא מילדי מרישין.

בשיחתנו הסברתי לו מדוע אין סיכוי שזה כך. ריגש אותי שאדם, על סמך כתבה קטנה שלי, מחפש את עברו, והתרגשתי שעזרתי לו לסגור את המעגל ולהמשיך הלאה. מתקשרים אלי אנשים, ושואלים: 'אני גר ברחוב כזה וכזה, מי היה האיש'. ילדה שחגגה בת מצווה ביקשה ממני להכין עבורה עבודה על רחובות השכונה. הכנתי והיא עשתה מזה סיור לכיתתה. והיה אדם שהתקשר ואמר: 'השבוע כתבת על דודי, שמעולם לא ידעתי אך הוא נראה. אתה צירפת תמונה, ועכשיו אני יודע, תודה לך".