אישים ומייסדים

נשואה ליצחק, אם לחמישה, סבתא ל-28 נכדים וסבתא רבתא לארבעה נינים.

ואלה תולדות: נולדה וגדלה בפתח תקוה. דור רביעי למייסדי העיר. בוגרת בית ספר הממ"ד נצח ישראל, והתיכון הדתי ישורון. עם סיום לימודיה התעתדה להיות קצינת מבחן לנוער, אך בסופו של דבר פנתה לקריירה חינוכית שהחלה בניהול אולפנה כבר בגיל 19, ממנה צמחה והצליחה כמורה, מחנכת ומנהלת בית ספר. נישאה בגיל 22 ומעולם לא עזבה את העיר, מלבד לשליחות חינוכית בשיקגו לצד בעלה, גם הוא מורה. חברת מרכז במפלגת הבית היהודי, חברת סיעת הבית היהודי ונציגתו בוועדות העירוניות השונות - ועדת הרפרטואר של היכל התרבות, מנהלת הגמלאים והועדה לשימור אתרים. בשנה הבאה אמורה להיכנס כחברה במועצת העיר, במסגרת הסכם רוטציה. עד לאחרונה ריכזה את תא המורים הגמלאים הדתיים בסניף פתח תקוה, וכיום פעילה בהסדרות המורים. כלת פרס משרד החינוך על מצוינות בתחום החינוך הדתי של מחוז תל אביב. יקירת החינוך הדתי מטעם ארגון המורים הדתיים על מפעל חיים. חברת מערכת "פתח לוותיק", עיתון למען ותיקי פתח תקוה.

פתח תקוה ואני: "זו גאווה יתרה להיות בת לדור המייסדים. סבא רבא שלי הגיע מירושלים לפתח תקוה, עם שלושת ילדיו הקטנים, אחד מהם - סבי אריה לייב, כשגדל, הפך סבי לנהג דיליז'נס, הוביל נוסעים ודואר מפתח תקוה לירושלים, ויש אומרים גם זהב למען מחתרת ניל"י. באחת הנסיעות ירו בו חיילים טורקים והרגוהו. הוא היה אז רק בן 43. לימים הוכר כנפגע פעולות איבה. עדיין אני נושאת בליבי טראומה על היום שבו חדרו ערבים לביתנו ופצעו את אבי. אבל פתח תקה היא גם הרבה זכרונות טובים כמו מראות הפרדסים וריחות של פריחה וחרציות. עיקר געגועיי נתונים לסניף בני עקביא ברחוב שטמפפר, שם הייתי מדריכה, המקום שעיצב את דמותי בנוגע לערכים, חינוך והגשמה. כשהודיעו שאהיה יקירת העיר התרגשתי. אני מרגישה שהמעגל שהתחיל מסבא רבא, נסגר בי. אני היחידה ממשפחת רובינשטיין שנשארה בעיר. לא מזמן תרמתי 153 פריטים מבית הוריי בפתח תקוה הקטנה, לאגף ראשונים של הארכיון. החל מפמוטים, מאזניים, משקולת, מגררת לכביסה ועד למסמכים אישיים. אני מאוד מחוברת לעבר, עושה בהווה ומצפה שימשיכו אותי בעתיד ושאהיה מודל לאחרים".

העשייה עליה עיקר גאוותי: "פעילותי בתנועת 'אמונה', שם אני חברת הנהלה. יש לי חיידק של עשייה למען הכלל. אני רוצה לשנות, לתרום, לא לשבת בסלון ולקטר. כל עבודה שלקחתי על עצמי, מחייבת אותי גם אם על חשבון המשפחה. ילדיי גדלו לתוך זה, ואני מאוד גאה בבתי שפועלת כמוני, אך גם בעצמי, שהצלחתי להחדיר בה את רוח העשייה והנתינה. הקמתי אולפנה אחת, אבל נוצרה רשת. שמתי את המסד לחינוך הבת הדתית. אני רואה במנהיגות שליחות. הקב"ה נתן לי כח לתרום ולשנות דברים, אז למה לבזבז? המוטו שלי בחיים הוא נתינה, עשייה ואמונה בצדקת הדרך, בתורה ובעבודה".

רגע מרגש: "בעת פינוי גוש קטיף, אז קניתי 150 שמיכות אצל שטיין ברחוב חובבי ציון מכספים שתרמו תושבי העיר. אמרתי לו: 'תגיע משאית ותיקח אותן' וביום המיועד מצאתי את השמיכות הכי טובות שיש. אני רואה בתושבי פתח תקוה כשותפים לשיקום אנשי הגוש. רגע מרגש נוסף, אם כי מסוג אחר, נוגע לתלמידות שלי מהעבר. מדובר בקבוצה של 13 בנות-מעברה מראש העין, שהיו בגילאי 12-11. כשהכרנו כל רצונן היה לעסוק בניקיון, אך אני זיהיתי את יכולותיהן, דאגתי שיסיימו את בית הספר וימשיכו לסמינר. כולן עובדות עד היום כמורות וגננות, והצלחתן היא הצלחתי. עד היום אנחנו בקשר, וכשהן מזמינות אותי לימי הולדת שלהן -60 ו-70, ועדיין קוראות לי 'המורה צביה' זה מרגש".

פתח תקוה שאני משאירה לבאים אחריי: "מתוך כל ילדיי רק בת אחת גרה בפתח תקוה. השאר חזרו לירושלים, כור מחצבתה של המשפחה. אך מרגישים שם בגלות. אני משאירה אחריי עיר מתחדשת, עם קצב של עיר ולב של מושבה. לצאצאיי אני מורישה הרבה גאוות יחידה, על כך שסבא רבא שלהם היה איש חזון וייסד עיר בישראל. החזון לבנות מחדש את ארץ ישראל נראה אמנם קצת ארכאי, אבל עודנו קיים בליבנו, ובכך אנחנו ממשיכים את השושלת".