אישים ומייסדים

אלמנתו של אלימלך ז"ל. מי שכהן כסגן ראש העיר בין השנים 78'-89', אם לשלוש בנות, סבתא לחמישה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים.

ואלה תולדות: נולדה בפתח תקוה, בוגרת בית החינוך לילדי העובדים. את לימודי התיכון החלה ב'ברנר', וסיימה בויצ"ו המקומי. כבר בגיל 14 התגייסה ל"הגנה", שמרה על הפרדסים והדביקה כרוזים, תוך הסתכנות מול חיילי המנדט. לצה"ל התגייסה בשנת 1950, שובצה בחיל האוויר והשתחררה בדרגת סמלת. עוד במהלך שירותה הצבאי הוכשרה בסמינר לגננות והתנדבה לסייע לילדי תימן שהגיעו ארצה במבצע "מרבד הקסמים". שימשה כגננת 36 שנה, מהן 25 שנה בפתח תקוה, ועסקה בהדרכת גננות בכל רחבי הארץ. במהלך עבודתה זו פיתחה תכניות לימוד לגיל הרך, שלא היו בנמצא באותם ימים. עם פרישתה לגמלאות החלה להתנדב במחלקת העינים של בית חולים השרון, בבית אבות עמישב ובמרפאת קופת חולים כללית בשכונת מחנה יהודה, שם היא מתנדבת עד היום. בשנת 2012 ניתן לה אות "יקיר הליונס", על התנדבות בקהילה.

פתח תקוה ואני: "הוריי היו חלוצים שהגיעו לשכונת עמק השבע, שנקראה כך על שם שבעת הצריפים, בהם התגוררו ראשוני העיר. אימי עבדה בברירת תפוזים וסללה את רחוב רוטשילד, וגם אבי עבד בבנין. עד היום אני מאוד מתגעגעת לשכונה שבה גרנו. זו היתה כמו משפחה שבה אחד נכנס לשני, ומי שלא ידע לבשל, השכנים בישלו לו. אני זוכרת איך היינו משוויצים בדגל האדום, מול ילדי הציונים הכללים שלמדו בבית הספר פיק"א. את בעלי הבאתי לפי המכפר יהושע, ועד היום בנותיי ומשפחותיהן נשארו בעיר וכולם גרים לידי. זהו לדעתי הסוד לאריכות ימים טובה ובריאה".

העשייה עליה עיקר גאוותי: "הדמות שהעניקה לי השראה בנתינה היתה אימי, שבערוב ימיה התעוורה ונזקקה לעזרה רפואית. אז נחשפתי לצורך להתנדב במחלקת העיניים של בית חולים השרון, ועשיתי זאת למעלה מעשרים שנה. אחר כך המשכתי בבית האבות בעמישב, גם שם בזכות אימי, שהיתה מאושפזת במקום. היום אני מתנדבת לצד הרופאים והאחיות במרפאת מחנה יהודה, ושואבת מכך סיפוק רב. בנוסף, אני מאוד גאה בשנים שכיהנתי כגננת. הילדים היו אהבת חיי, ואני שמחה שלצד הקניית החינוך העברתי אליהם ערכים כמו אנושיות ואהבת הארץ: לראות נמלים ופרחים בשדה, ותפוזים בפרדס, אחד מהילדים ההם הפך לחבר כנסת, ולסגן שר התמ"ת, מיכאל (מיכי) רצון וילדה אחרת הייתה הזמרת אסנת וישנסקי. הגן שבו לימדתי ברחוב אסף שמחוני קיים עד היום, ועדיין מכונה בפי התושבים "גן אורה", על אף שאיני מלמדת בו יותר".

רגע מרגש: "רגע הכרזת המדינה. לאחד השכנים היה רדיו, וכששמענו את הבשורה, יצאנו למרכז, רקדנו ושרנו. לא היה מקום אחר להתכנסות. לימים, כשהייתי גננת, סיפרתי על כך לילדים. אני לא יודעת כמה זה השפיע עליהם, למרות שאני בטוחה שיש הרבה ערך כשהסיפור ההיסטורי בא ממקור ראשון".

פתח תקוה שאני משאירה לבאים אחרי: "עיר מרובת תושבים שהתפתחה וגדלה, וכולי תקווה שתתפתח עוד. אני אופטימית לגבי עתידה של העיר. בעוד עשור אני רואה אותה גבוהה מאוד, מרובת מגדלים, אבל מקווה שבמקביל, יתקיים תהליך של שימור, שישאיר מקום לזכרונות מפעם. החלום שלי שישפצו את בית ספר פיק"א הישן, ויקימו בו מוזאון לתולדות העיר וראשוניה. חשוב שהתושבים הצעירים והחדשים בעיר, יידעו יותר על ההסטוריה שלנו".