אישים ומייסדים
דליה בנארויה
אלמנתו של חיים ז"ל, אם לשלושה, סבתא לשישה נכדים, סבתא רבתא לשבעה נינים.
ואלה תולדות: נולדה בבולגריה ועלתה לארץ בגיל ארבע, בלוויית אמה האלמנה, השתיים נשלחו למעברת פרדס חנה ממנה עברו ליפו. דליה סיימה בית ספר יסודי ביפו, ובכיתה ט' בחרה, בעצת שכנתה, לעבור לפנימיית גננות ושתלנות (היום גן ונוף) שבפתח תקוה. מאז גיל 14 ועד היום לא עזבה את העיר. את הקריירה המקצועית החלה ככח עזר בבית החולים הסיעודי בית רבקה, וכיוון שהצטיינה, נשלחה לקורס אחיות מעשיות המיועד לאמהות. עם סיום לימודיה חזרה לבית רבקה, שם עבדה 30 שנה, עד צאתה לגמלאות. את פרק התנדבות בחייה החלה בגיל 61, מיד עם הפרישה. בין המקומות בהם תרמה מכל הלב: גן ילדים אליו הגיעה כסייעת, וטיפחה ילדים בעלי קשיים וקופת חולים אורלנסקי, שם היא עדיין מעניקה סיוע ועזרה לחולים ולאנשי הצוות. פעמים רבות כשהיא מזהה צורך, היא אופה עוגות, אוספת בגדים וקונה מזון לנזקקים, ואף אוהבת להגיע לאירועים בתלבושת ליצן ולשמח את הנוכחים.
פתח תקוה ואני: "פתח תקוה זה הבית, השורשים. אמנם נולדתי ביפו וההגעה לפה היתה זמנית, אבל התברר שהעיר היא הדבר הכי קבוע בעולם. הבית הראשון של בעלי ושלי היה ממש מול הפנימיה. הפרדסים שבהם טיילתי היו הנוף שנשקף ממרפסתי וגינת הפנימיה הפכה לגן השעשועים אליו לקחתי את ילדיי. אני גאה בעיר הזאת. יש פה חומר אנושי מיוחד, ואם תנשום עמוק, תוכל להבחין שיש בעיר ניחוח המיוחד רק לה. כנערה, פתח תקה נראתה לי כמו קסם. התלהבתי מכל הירוק שמסביב. ביפו לא ראיתי ירוק כי גרנו על חוף הים והיו שיכונים. היום כשאני רואה את העיר ללא הירוק, אני אומרת אין מה לעשות, צריך לזרום עם מה שיש, אהבתי לירוק מתבטאת בציורים, בהם אני מנציחה את הנופים שחויתי פעם".
העשייה עליה עיקר גאוותי: "ההתנדבות במרפאה. אני מאוד נקשרת לחולים שבאים, אפילו אם ראיתי אותם רק פעם אחת. לא מזמן הזרקתי למישהו תרופה. לאחר מספר שבועות באה נכדתי ואמרה לי 'סבתא, את יודעת שהוא נפטר?' התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. התנדבות ועשיה הם עבורי מהות החיים. סיבה לקום בבוקר, האוויר שלי. כשאני לא מרגישה טוב, אף פעם לא אשאר בבית, תמיד אני אומרת: 'מחכים לי' ויוצאת. 'נחים בקבר' – זה המשפט שלי. עבורי, לתת לבן אדם אחר, זה כאילו קיבלתי בעצמי מליון דולר".
רגע מרגש: "מכל דבר אני בוכה. כל אדם שאני נוגעת בו, גורם לי לדמעות. ילד שטיפלתי בו כסייעת, שהיה מבודד וסיים את השנה שמח ואהוב. להבדיל, אני זוכרת נער בן 19 שעבר אירוע מוחי והגיע לבית רבק, אליו מגיעים בדרך כלל הרבה קשישים. הוא בלט בזכות גילו הצעיר. טיפלתי בפצעי הלחץ שלו, ובאתי אליו הביתה גם לאחר ששוחרר. ראיתי בו ילד, כמו אחד מילדיי. לצערי הוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן".
פתח תקוה שאני משאירה לבאים אחרי: "כל ילדיי גרים בפתח תקוה, חלק מנכדיי נשארו פה וגם נינה אחת. אני אוהבת את העיר שאני משאירה אחריי, ובמיוחד את תחושת הביטחון שהיא משרה, אני יכולה ללכת בכל מקום ובכל שעה, ולהרגיש כאילו זה אמצע היום. אני מוקפת סביבה מוכרת ותומכת".
ואלה תולדות: נולדה בבולגריה ועלתה לארץ בגיל ארבע, בלוויית אמה האלמנה, השתיים נשלחו למעברת פרדס חנה ממנה עברו ליפו. דליה סיימה בית ספר יסודי ביפו, ובכיתה ט' בחרה, בעצת שכנתה, לעבור לפנימיית גננות ושתלנות (היום גן ונוף) שבפתח תקוה. מאז גיל 14 ועד היום לא עזבה את העיר. את הקריירה המקצועית החלה ככח עזר בבית החולים הסיעודי בית רבקה, וכיוון שהצטיינה, נשלחה לקורס אחיות מעשיות המיועד לאמהות. עם סיום לימודיה חזרה לבית רבקה, שם עבדה 30 שנה, עד צאתה לגמלאות. את פרק התנדבות בחייה החלה בגיל 61, מיד עם הפרישה. בין המקומות בהם תרמה מכל הלב: גן ילדים אליו הגיעה כסייעת, וטיפחה ילדים בעלי קשיים וקופת חולים אורלנסקי, שם היא עדיין מעניקה סיוע ועזרה לחולים ולאנשי הצוות. פעמים רבות כשהיא מזהה צורך, היא אופה עוגות, אוספת בגדים וקונה מזון לנזקקים, ואף אוהבת להגיע לאירועים בתלבושת ליצן ולשמח את הנוכחים.
פתח תקוה ואני: "פתח תקוה זה הבית, השורשים. אמנם נולדתי ביפו וההגעה לפה היתה זמנית, אבל התברר שהעיר היא הדבר הכי קבוע בעולם. הבית הראשון של בעלי ושלי היה ממש מול הפנימיה. הפרדסים שבהם טיילתי היו הנוף שנשקף ממרפסתי וגינת הפנימיה הפכה לגן השעשועים אליו לקחתי את ילדיי. אני גאה בעיר הזאת. יש פה חומר אנושי מיוחד, ואם תנשום עמוק, תוכל להבחין שיש בעיר ניחוח המיוחד רק לה. כנערה, פתח תקה נראתה לי כמו קסם. התלהבתי מכל הירוק שמסביב. ביפו לא ראיתי ירוק כי גרנו על חוף הים והיו שיכונים. היום כשאני רואה את העיר ללא הירוק, אני אומרת אין מה לעשות, צריך לזרום עם מה שיש, אהבתי לירוק מתבטאת בציורים, בהם אני מנציחה את הנופים שחויתי פעם".
העשייה עליה עיקר גאוותי: "ההתנדבות במרפאה. אני מאוד נקשרת לחולים שבאים, אפילו אם ראיתי אותם רק פעם אחת. לא מזמן הזרקתי למישהו תרופה. לאחר מספר שבועות באה נכדתי ואמרה לי 'סבתא, את יודעת שהוא נפטר?' התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. התנדבות ועשיה הם עבורי מהות החיים. סיבה לקום בבוקר, האוויר שלי. כשאני לא מרגישה טוב, אף פעם לא אשאר בבית, תמיד אני אומרת: 'מחכים לי' ויוצאת. 'נחים בקבר' – זה המשפט שלי. עבורי, לתת לבן אדם אחר, זה כאילו קיבלתי בעצמי מליון דולר".
רגע מרגש: "מכל דבר אני בוכה. כל אדם שאני נוגעת בו, גורם לי לדמעות. ילד שטיפלתי בו כסייעת, שהיה מבודד וסיים את השנה שמח ואהוב. להבדיל, אני זוכרת נער בן 19 שעבר אירוע מוחי והגיע לבית רבק, אליו מגיעים בדרך כלל הרבה קשישים. הוא בלט בזכות גילו הצעיר. טיפלתי בפצעי הלחץ שלו, ובאתי אליו הביתה גם לאחר ששוחרר. ראיתי בו ילד, כמו אחד מילדיי. לצערי הוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן".
פתח תקוה שאני משאירה לבאים אחרי: "כל ילדיי גרים בפתח תקוה, חלק מנכדיי נשארו פה וגם נינה אחת. אני אוהבת את העיר שאני משאירה אחריי, ובמיוחד את תחושת הביטחון שהיא משרה, אני יכולה ללכת בכל מקום ובכל שעה, ולהרגיש כאילו זה אמצע היום. אני מוקפת סביבה מוכרת ותומכת".
