אישים ומייסדים

סיים בית ספר עממי בעל 7 כתות ובית ספר מקצועי-מסחרי. במקביל ביקר בבית ספר עברי, בו למדו את השפה והדקדוק העברי, פרקי תנ"ך וידיעת ארץ ישראל. רוב התלמידים והנוער בעיר למדו וידעו עברית, שמעו הרצאות בעברית והיתה קיימת ספירה, שספקה לנוער גם ספרים בעברית. במרוצת השנים, כשעמדו לעלות ארצה, לא נזקקו לאולפן.
לא היתה לנוער בעיירה תעסוקה. לא היו בתי ספר לגיל זה. הדבר שנתן תוכן לחיים, היו תנועות הנוער הציוניות. כמעט כל הנוער היה מאורגן וכולם שאפו להכשיר את עצמם לעלייה ארצה. אבל הדבר הזה היה כרוך בהרבה קשיים. גם אם הכשירו את עצמם, במשך שנתיים-שלוש בהכשרה לקראת העליה, נאלצו לחכות זמן רב לסרטיפיקט (רשיון עליה).
הוא הכשיר את עצמו לקראת העליה בהכשרה ובשנת 1935 עלה ארצה, ומאז מתחילה תקופה חדשה בחיים. מחיים ללא דאגה ועבודה, לחלוץ המחפש עבודה.
שנה עבד בבנין ואחר כך עבר למשרד הקבלני לחקלאות והתחיל לעבוד כפועל חקלאי בפרדסים.
בימים הראשונים העבודה היתה קשה, השמש יוקדת, הידיים מתכסות יבלות וצריך לעמוד בתחרות עם הפועל הערבי המיומן, הזריז. אבל גם על זה התגבר, לא פעם עמד במשמרת, כדי להגן על הזכות לעבודה עברית.
רכש מיומנות ועבר לסוג עבודה הקשורה בנהול. 43 שנים עבד בפרדסי פתח-תקוה והסביבה, שהקדיש להם במשך השנים את כל כוחו ומרצו.
אחרי נישואיו קנו בית בשכונת בלינסון, וגם שם עסק אחרי העבודה בחקלאות, עצי פרי ולול עופות.
לפני 6 שנים, יצא לגימלאות, ועתה מתגורר בפתח-תקוה.