דרכה של מושבה

עלית ענף ההדרים הביאה לשינוי לטובה במצבם של מתיישבי פ"ת. היו ברשות המושבה שטחי פרדסים נרחבים.
בשנת 1903, ראשית העליה השניה, הגיעו צעירים רבים מרוסיה, שראו בעבודת כפיים ערך עליון וזרמו לפ"ת לקבלת עבודה. קליטתם היתה קשה. האיכרים הותיקים לא הבינו, ולא ראו בעין יפה את מלחמתם של בני עליה זו לעבודה, ויש שזלזלו בהם ולא היו ערים לתנאי חייהם החמריים הקשים ללא דיור וללא מזון ועבודה. העולים חיו במושבה כנטע זר ולא הורשו להתערב בענייני המקום. ועד המושבה אסר להשכיר להם חדרים, ללא אישורו, ועל העגלונים נאסר להביאם למושבה ללא רשות הועד. יחסם זה של האיכרים היה מהחשש מפני ההשפעה ה"הרסנית" על בני הדור הצעיר במושבה.
המתיחות גאתה כשהפועלים החליטו לקיים נשף חנוכה בתרפ"ו, שבו יביעו את מחאתם והזדעזעותם מהפרעות ברוסיה. ועד המושבה אסר על קיום הנשף מחשש שהדבר יעורר את רוגזם של השלטונות התורכיים, אולם הנשף התקיים. הועד שראה בזה פגיעה בסמכויותיו, החליט להכריז חרם על הפועלים היהודים, חלק גדול מהאיכרים לא תמך בדעת הועד. פתח-תקוה קלטה פועלים רבים שהוכיחו על עצמם כפועלים טובים. מאבקם של הפועלים היה עבודה עברית-עצמית. טובי העליה השניה דגלו ברעיון של הפיכת הפועלים השכירים לעובדים למען עצמם. יוזמה זו הביאה להקמתה של עין-גנים. פועלי עליה זו פעלו בתחומי הציבור והתרבות והיו חלוצי הלשון העברית. לתוך מאבקם הכניסו את המלחמה לעבודה עברית.
מרכז החיים בתקופה זו היה "קלוב הפועלים". שם ניהלו פעולות תרבות, דנו וקבעו את ענייני הפועלים ושם למדו עברית. בשנים אלה ידעו הפועלים עליות ומורדות, ולמרות זאת הפכה פ"ת למרכז לפועלים. כאן חיו ועבדו ברל כצנלסון, חיים ברנר ודוד בן-גוריון. הוקמה קופת-חולים. כאן נוסדה לשכת העבודה הראשונה ומפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה".