ההזדמנות לרכישת קרקע באה מיפו, מיווני עשיר מלווה בריבית ששמו סאלים קאסר. האדמה שהוצעה היתה אדמת מירי, דהיינו, שכל המעבד אותה זוכה ביבול, ואילו האדמה עצמה נחלת הממשלה. אדמות אלו היו שייכות לערבי עשיר בשם חמד, שעיבד אותן בעזרת אריסים ושכירים. לאחר מותו עברה האדמה ליורשים ואריסים ואלה נפלו בידי המלווים קאסר וטאיין.
הצעת המכירה הראשונה, כללה 3,500 דונם של אדמות ביצה, הכפר אמלבס כלל 14,200 דונם. חוזה הקניה, נכתב ונחתם בקונסוליה האוסטרית, בשל נתינותו האוסטרית של גוטמן. המוכר התחייב למסור לקונים קושאן תוך 30 יום. אולם הפחה התורכי, התערב וטען כי בעלותו של קאסר אינה בעלות מלאה והאדמה שייכת לממשלה. הקונים עמדו תקיפים בנסיון זה. הם ויתרו על בקשתם למסירת השטח תוך 30 יום והסכימו שימסר תוך שנה, אך בתנאי שהקרקע תימסר לידיהם מיד. ואכן, קאסר מכר מיד את הקרקע. בערב ראש השנה, מנחם אב תרל"ח, לאחר משא ומתן שארך שבוע, קנו מידי סאלים קסאר במחיר 1070 ופוליון זהב (21,400 פרנק), 3,375 דונם. עתה נפתחה תקופה חדשה.
פתח-תקוה פתחה פתח לשוב ולהתנחל על אדמת אבותינו "על כן קבע את שם הנחלה פתח-תקוה לאמר יתן ה' והעמק הזה יהיה לפתח תקוה ולהתחלה טובה לגאולת העם ולתחייתו בחומר וברוח" (מיומנו של טוביה סלומון).
הנחלה חולקה ל-24 נומרן (חלק). כל חבר נתחייב לרכוש לפחות נומר אחד בעד 50 נפוליון.
