מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לגידול מהיר של המושבה. הפגיעה העיקרית היתה בענף ההדרים, שהיה מבוסס על יצוא. במשך למעלה משנתיים היתה המושבה בקו האש, בכתוצאה מכך באו גזירות, גירושים, הרס הכלכלה ובתי היישוב.
בתום המלחמה שיקמה פתח-תקוה את עצמה במהירות. בתחילת שנות העשרים החל בפתח-תקוה תהליך של עיור, שהוחש בשנות השלושים, עד שהוענק לה מעמד של עיר.
בשנות השלושים החל תהליך של תיעוש אינטנסיבי, ובשנת 1934 הוקצה אזור תעשייה, שבו התמקמו בתי מלאכה שונים.
בימי מלחמת העולם השניה כבר היתה פתח-תקוה בדרגת התפתחות כזו, ששוב לא נשקפה סכנה לעצם קיומה. ענף הפרדסים אמנם נפגע קשות, אולם ענפים נוספים המשיכו את קיומם ומאוחר יותר עברו התפתחות רבה.
במשך כל תקופה זו נמשך המאבק של ערביי האזור במתיישבי פתח-תקוה שהחל בפרעות 1921, נמשך בפרעות 1929 והחל מאבק המחתרות בערבים.
דרכה של מושבה
רקע
לחץ לסגירת הפופאפ