מלבד עולי חבר המדינות ועולים מגלויות אחרות מתגוררות בפתח-תקוה כארבע מאות משפחות של עולי אתיופיה - כאלפיים נפש. ישראל יצחק, שעלה ארצה מאתיופיה בשנת 1986 והיום עובד כאח בבית החולים בילינסון, ובמשך חמש שנים כיהן בתור יושב ראש עמותת "פלג" העוזרת לעולים מאתיופיה להתמודד עם בעיות בארץ, מספר: "אני לא יכול להגיד אם העיר קיבלה אותי: ידעתי להסתדר בכוחות עצמי ולא הזדקקתי לעזרה של גורם כלשהו. אבל אם אני מסתכל על הקליטה של העולים שלנו באופן כללי, הרי בהשוואה למקומות אחרים, פתח-תקוה ראויה לכל שבח. האנשים שלנו עובדים בה - כולל נשים וצעירים. כאן, מי שמנסה - יכול להשיג את הקליטה הטובה ביותר.
"בקשר ליחס אלינו - יש ויש. היו כאן שכונות שבהן יצאו בהפגנה נגד העולים ודרשו שלא ייכנסו לשכונה. אבל בסך הכול הקשר עם השכנים טוב. באתיופיה סבלתי מגזענות. במשך שנים השתדלתי להסתיר את שמי כדי לזכות בתפקיד או במקום עבודה. כאן הרבה אנשים מושיטים יד כדי לעזור
ולהדריך, וגם מזמינים לכוס קפה. הילדים שלי הם ישראלים. כולם צברים. בגיל שישה חודשים שלחתי אותם למעונות בפתח-תקוה, והם קיבלו יחס טוב ותשומת לב רבה. חבל רק שאין יותר עובדי קהילה אתיופים. "אבל באתיופיה המשפחה היא פירמידה. בקודקוד נמצא האב ואחריו האם ואחריה הילדים לפי סדר הלידה. פה הילדים לומדים בבית הספר וברחוב שאפשר להתחצף להורים. הפער הזה יוצר תסכול בקרב המבוגרים. אני חושב
שהבעיה נמצאת אצל ההורים ולא אצל הילדים. אנחנו צריכים להבין את העולם הישראלי דרך הילדים שלנו.
"בעבודה טוב לי. מחלקה כירורגית בבילינסון היא כאילו הבית השני שלי. הצוות הרפואי נותן לי תמיכה בלתי רגילה. לפעמים עד כדי כך שאני כבר לא זוכר שאני עולה חדש. לא פעם גם הרופאים מביאים לי בגדים יד-שנייה, שאותם אני מוסר לקהילה. עם החולים קורה לפעמים שחולה רואה שאני הולך לטפל בו, שוכח שיש לו כאבים ושואל: "'האם אתה יודע לתת זריקה?"פעם זה העליב אותי. היום זה מצחיק. כל אלה דברים קטנטנים."באמצע 1997 הוחל בהקמת בית קהילתי גדול למען עולי אתיופיה בשערייה, כדי שיתאים לצורכיהם המיוחדים. אנשי ועד האתיופים ישבו עם הארכיטקט, והשתתפו בתכנונו. בהיותם קהילה ערה וחברתית במיוחד, הם זקוקים למקום ייחודי להם, שבו יוכלו להיות יחד בשמחות ובצער. כשאחד מהם מתאבל, באים האתיופים מכל רחבי פתח-תקוה כדי לנחמו. המרכז הקהילתי החדש הביא זאת בחשבון, ויכלול אולם ובו מקום למאות אנשים.
מסכם יצחק: "המרכז הקהילתי יאפשר לנו לשמר את המסורת שלנו, את המנהגים שלנו, את מלאכת היד היפה שיש לנו. כל זה עוד מעט הולך ונעלם. עכשיו, בזכות המרכז הקהילתי הנבנה, הדברים יישארו. בסך הכול העירייה עשתה הרבה למעננו."
מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.
