דרכה של מושבה

עם קום המדינה רבו העוררים על זכות קיומם של זרמים בחינוך. המתנגדים טענו שהמדינה היא מסגרת מאחדת ומחייבת ואין להרשות בתחומה חינוך מפלגתי. בעיית-הבעיות העומדת לפני המדינה היא קיבוץ גלויות ומיזוגן, ולכן יש לחנך את כל ילדי ישראל בבית ספר אחיד. בנוגע לבית החינוך לילדי עובדים נאמר כך: קיום חינוך הסתדרותי מפלג את האומה ומסכן את אחדותה. המחנכים בזרם העובדים השיבו כי "ההתיישבות העובדת, ה'מתבדלת' כביכול, וההסתדרות על מוסדותיה המשקיים, החברתיים והתרבותיים ה'מפלגים', תרמו למיזוג עדות שונות ובני תרבויות רחוקות. החינוך המיוחד של זרם העובדים מבוסס על החיוב ולא על השלילה, על האהבה ולא על השנאה, על השלום ולא על המלחמה, על הבניין ועל היצירה ולא על ההרס והניצול."
ואולם בשנת 1953 נתקבל בכנסת חוק החינוך הממלכתי וזרם העובדים חדל להתקיים (אף-על-פי שבתי הספר הדתיים יצאו מכלל זה וזכו לזרם מיוחד).
בשנת 1950 התקיימו בעיר בחירות למועצה העירונית ואזרחי פתח-תקוה הפקידו את הנהלת העיר בידי סיעות הפועלים. פנחס רשיש, איש קיבוץ גבעת-השלושה וחבר פלוגת עין-חרוד, נבחר לראש העירייה. בית חינוך לילדי עובדים, שנקרא מעתה "בית הספר הממלכתי על שם משה הס", הוכר כמוחזק בידי העירייה, ככל מוסדות החינוך האחרים. שנות החמישים היו שנות התפתחות נמרצת "בבית הספר הממלכתי על שם משה הס". מלבד הלימודים הרגילים התנהלו בו פעולות חברה רבות, חוגים ומועדון בשעות אחר-הצהריים, שבו הוגשה עזרה לתלמידים בהכנת שיעוריהם והוקנתה הלשון העברית לילדי עולים.
"בית הספר הממלכתי על שם משה הס" היה לגדול בבתי הספר היסודיים בעיר. המנהלים והמחנכים עשו כמיטב יכולתם כדי לשמור על הגחלת ולהוסיף ולחנך את תלמידיהם ברוח תנועת העבודה. מנהלו הראשון היה צבי קלמן ואחריו דליה מעוז, שהיתה אחר-כך מנהלת מחוז המרכז במשרד החינוך והתרבות, ושהנהיגה שיטות לימוד חדשניות, ובית הספר היה לבית ספר מדגים. ביזמתה של הגברת מעוז נחשפה כל מערכת החינוך בפתח-תקוה לחדשנות פדגוגית. הגברת דליה מעוז הלכה לעולמה ממחלה קשה בזמן שירותה בתור מנהלת המחוז, ועיריית פתח-תקוה החליטה להקים על שמה מרכזייה פדגוגית חדשנית שתהיה מגדלור פדגוגי לבתי הספר בעיר. תכנית הלימודים של בית הספר כללה לימוד קדם מקצועי, את מקצועות הטבע, החקלאות והמלאכה, וכן היו בבית הספר מועדון חקלאי, חדר טבע צנוע, גינה רחבת ידיים, תחנה מטאורולוגית, חדרי מלאכה, שבהם הוגשמה התכנית לחינוך קדם מקצועי במסגרות, בנגרות ובתפירה וכן חדר אוכל. הודגש הקשר עם תנועות הנוער כדי לטפח מעורבות חברתית-קהילתית. מלבד בית הספר "הס" פעלו עוד שני בתי ספר בתכנית קדם חקלאי, "נוה עוז" ו"נר עציון".
בתי הספר בפתח-תקוה מציעים לילדים ולבני-נוער מגוון עשיר של דרכים ואפשרויות לבטא את כשרונותיהם ואת רעיונותיהם, בתור השלמה למערכת הלימודים הממוסדת. אחת הדרכים היא השתתפות בחוג דרמטי, בתזמורת או במקהלה. דרך אחרת היא תערוכה של המצאות מקוריות, מקצתן לא מעשיות אבל כולן מעוררות התפעלות ועשויות לשמש חומר למחשבה. לדוגמה, באחת מן התערוכות שהתקיימו בבית הספר היסודי "אמיר", שבו שמים את הדגש בנושא היזמות לסוגיה, הוצג כובע שמתחיל לזמזם ברגע שראשו של הנהג החובש אותו נשמט מתוך נמנום - תוך נסיעה; "רצפה-כל" - מכשיר שבצדו האחד מטאטא ובצדו האחר יעה; כרית נחיתה הנקשרת לברכיו של ילד הגולש על סקייטבורד ומתנפחת אוטומטית בעת נפילה, כדי לרכך את החבטה ולצמצם את החבלה.
מקצת הפעילויות הללו נעשית במסגרת שעות הלימוד. אחרות - בחוגי העשרה לאחר הלימודים הסדירים, המתקיימים זה שנים רבות במשמרת אחת בלבד, להבדיל משנותיה הראשונות של המדינה, שבהן היה צורך בשתי משמרות.
למעשה, זו רק אחת מדרכי הלמידה שמאפשרים בתי הספר בפתח-תקוה ללומדים בהם בכל הגילים בשנות התשעים. בתי הספר בפתח-תקוה מציעים לילדים ולנערים מגוון ענקי של דרכים ואפשרויות.
עם קום המדינה, כשילדי העולים גדשו את המעברות ואת העיר, לא היתה לפתח-תקוה כל בררה אלא להחליט שבתי הספר ילמדו בשתי משמרות. רק כך אפשר היה לקלוט את שטף הילדים שזרם לבתי הספר. הדבר לא היה קל.
המשמרת השנייה החלה בשתים-עשרה וחצי בצהריים והסתיימה בארבע וחצי אחר-הצהריים - שעת חשכה בחורף. נערות בנות ארבע-עשרה שמרו על ילדי המורות, בעוד האמהות עצמן הולכות ללמד. עד מהרה התבטלה המשמרת השנייה, וחצרות בתי הספר התמלאו צריפים כדי שאפשר יהיה ללמד את כל התלמידים במשמרת אחת.
מתוך שלל הסיפורים על בתי הספר בפתח-תקוה באותה העת, בחרנו להביא את סיפורו של בית הספר "סלומון", אשר נפתח בשנות השישים בהנהלתה של מרים גיסין. הדבר קרה לאחר שבית הספר פיק"א גדל והלך, עד שלא היו בו חדרים די הצורך לכל התלמידים. אז הוחלט לקחת שליש מתלמידי פיק"א, ולהעבירם לבית ספר אחר. את בית הספר הזה, "סלומון", נקראה גיסין לנהל, ושתים-עשרה שנה, מ-1962 עד 1973, היא שימשה בו כמנהלת.
ההתחלה היתה קשה. מבית הספר פיק"א לקחה גיסין כיתה אחת מכל שכבה - עד כיתה ו'. את כיתה ז' החליטה מרים שלא לקחת: "אני רוצה שילדים שגומרים את בית הספר יהיו בו שנתיים לפחות." אמרה. המנהלת ותלמידיה הלכו בשורה מבית ספר פיק"א לבית הספר החדש "סלומון". תחילה אפילו לוח לא היה להם, והמורים והתלמידים צבעו חתיכת קיר בשחור. כיסאות ושולחנות לתלמידים היו, אבל שולחן למורה לא היה... מאחר שלא לכל הילדים היה רדיו, היה כל פעם ילד אחר מקשיב לחדשות ומספר אותן בבית הספר. תחילה התנגדו מקצת ההורים שילדיהם הוצאו מפיק"א להעביר את הילדים לבית הספר החדש. אחרי שלושה חודשים התהפך הגלגל: הורים החלו לבקש שילדיהם יתקבלו לבית הספר. הם היו באים השכם בבוקר ועומדים בתור כדי שילדיהם יירשמו ל"סלומון".
ליד בית הספר היה שטח שהעירייה הפקיעה, כדי שיהיה בעתיד כיכר. מרים גיסין פנתה אל ראש העיר באותם ימים, פנחס רשיש, וביקשה: "תן לי את חתיכת הקרקע הזאת. אני רוצה שלילדים תהיה גינה. אני רוצה שלילדים יהיה יחס לטבע." רשיש ביקש ממנה להתחייב שברגע שירצה את השטח בחזרה - יקבל אותו. מרים גיסין הסכימה, ולילדי בית הספר החדש היתה גינה משלהם במשך עשר שנים. כך יכלו הילדים ללמוד חקלאות ולזרוע צנוניות, בצל, כרוב וחסה. מסביב הקימו גדר שעליה טיפסה האפונה הריחנית. "זה לא היה סתם בית ספר. זה היה בית," מסכמת מרים גיסין.
בשנת 1971 זכה בית הספר בנוה-עוז, בניהולו של עודד ירקוני, בפרס חינוך ארצי על הישגים פדגוגיים ושילוב תלמידים חריגים בחינוך הרגיל; ובשנת 1976 זכה בית הספר "נצח ישראל" בנות, בניהולה של שושנה ספיר, בפרס חינוך על פעילות בחברת הילדים ופתיחות בחידושים ובניסויים.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.