דרכה של מושבה

בשנת 1912 ביקר אחד-העם בארץ-ישראל וסיכם את רשמיו במאמריו "בין הקצוות" ו"סך הכל". השאלה החשובה הראשונה ששאל היתה, מדוע אין האיכר העברי נוטה להעסיק את הפועל העברי המבקש להתאזרח במושבה ולהתערב בכל תחומי החיים הציבוריים והחברתיים בה. אחד-העם סיכם את רשמיו בחזות קשה וקבע ש"העובד הערבי ישמש יסוד ל'יישוב החדש'". הוא ראה עם החי על עבודת הזולת ועל ניצול הזולת ומשום כך נואש מן הציונות. על הביקורת שמתח אחד-העם השיב אהרונוביץ שהאיכר העברי התרגל שמשקו יעובד בידי הזולת ובהשגחת משגיחים שנוח להם יותר לפקח על לא-עברים, משום שיהודי לא יניח שיתעמרו בו. עוד אמר אהרונוביץ שהפועל העברי הוא "גוי" מן הבחינה הדתית, ועל כן מוטב לקחת "גוי" של ממש, שהוא זול יותר. כן אמר שהפועל העברי הוא סוציאליסט, הזומם להתחלק ברכושו של האיכר, והתוצאה היא ש"אם לפני חמש שנים היו כמאתיים פועלים עברים בין שלושת אלפים פועלים לא-עברים, עכשיו (תרע"ב 1912) מדובר רק בחמישים פועלים עברים."
בתגובה כתב "הפועל הצעיר" כך: "ליד פתח-תקוה מצוי מושב עין-גנים, שרוב תושביו היו חסרי אמצעים כשעלו על הקרקע והם הצליחו בתוך שלוש שנים לפרוע חובות, להגדיל את רכושם ולהרחיב את ענפי המשקים שלהם על סמך עבודה עצמית ועבודה עברית. פה מרגישים את היתרון שיש לעבודה העברית - מלבד הערך המוסרי הלאומי, שאותו אין להעריך."
ב-1912 כתב יצחק בן-צבי שבפתח-תקוה חיים אלפיים ומאתיים נפש ועובדים בה כארבעת אלפים פועלים ערבים. באם המושבות היו אז מאה ועשרה פרדסים שכמעט בכל אחד מהם היה פועל קבוע אחד. גם בעגלונות היה מספר הערבים (שישים) רב ממספרם של היהודים (שלושה, מלבד מפעילי הדיליז'נסים). מספר הפועלים היה שלושת אלפים וחמש מאות - מהם רק מאה וחמישים עברים. היו עשרים ושבע פועלות בפרדסי המושבה ומאה ושבעה-עשר ילדים. שכר הנשים והילדים היה זעום.
סוג אחד של עבודה בפתח-תקוה היה שמור ליהודים בלבד: ההשגחה. אבל גם המשגיחים נטו להרחיק את הפועל העברי. גם מפעיל המחרשה הגדולה מצא עילה שלא להעסיק פועל עברי: שמא יינתק החבל והפועל ייחבל.
בשנת תרע"א (1911) התכנסה בעין-גנים ועידת היסוד של "הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה". בכ"ו בכסלו תרע"ב התקיימה בה הוועידה השנייה, שהיתה תמרור חשוב בתולדות פועלי ארץ-ישראל משום שבה נוסדה קופת חולים.
בחורף תרע"ג (1913) כמו נשכחו מאבקי העבר הקרוב וחזרו לידי ערבים עבודות הקטיף והסבלות, שנכבשו בדי עמל בידי פועלים עברים בעונות הקודמות. כמות גדולה של הפרי נמכרה לסוחרים ערבים, שהעסיקו ערבים. באותה שנה היו עשרות פועלים עברים מובטלים, ועליהם נוספו העולים החדשים. מספר הפועלים העברים הגיע למאתיים, לעומת אלפיים ויותר פועלים ערבים.
ביום א', כ"ו בטבת תרע"ג (5 בינואר 1913), נפתחה לשכת העבודה של ההסתדרות, שנקראה "מצפה" ונועדה למלא באופן מסודר את מקומו של "שוק העבודה" שהתקיים ליד הפוסטה. ועד המושבה התיר להדביק מודעות בחוצות על "מצפה" ועל מגמתה, ותושבי המושבה נתבקשו לקבל פועלים אך ורק באמצעותה. לימים היתה הלשכה חלוץ המאבק למען עבודה עברית מאורגנת במושבה.
לסיכום אפשר לומר, שלמרות כל הקשיים היתה פתח-תקוה בית-ספר טוב להכשרה לחקלאות ולהתערות בארץ. פועלים רבים שחיו בה עברו למושבות הגליל, והיו שם יסוד מתסיס (לטובה) ובונה. מקרב פועלי פתח-תקוה יצאו מקימי צורות ההתיישבות האופייניות לתנועת העבודה בארץ.