דרכה של מושבה

המערכה לשחרור במושבה וסביבתה היתה ביולי 1948, אולם מראשית מאי 1947 החלו פוקדות את פרבריה של פתח-תקוה כנופיות ערביות, שהפעילו חללים מבין תושבים שלווים. השומרים היהודיים נטלו את היוזמה לידיהםוארבו מידי פעם לכנופיות. משלא פסקו פעולות הרצח, הוחלט על פעולות תגמול בכפר הערבי פג'ה ובשבט הערבי ששכן בין גת-רימון ויהודיה. בליל הכרזת האו"ם ב - 29 בנובמבר 1947 הושבתה שמחת המושבה, משנורתה הירייה הראשונה, שהיוותה אות לפתיחת מלחמת העצמאות. על האוטובוס שיצא מנתניה לירושלים נורו יריות ושישה אנשים נרצחו.
מקום התורפה של המושבה היה הכפר הערבי הגדול יהודיה. לעומת זאת שרר שקט בצפונה של המושבה.
פתח-תקוה היתה אחת הנקודות החשובות בחזית המרכז. המושבה נחלצה למבצעים הגנתיים גדולים, ואנשים הטילו על עצמם את המשימה לפרוץ את המצור על בן שמן. בדצמבר 1947 עברה תחנת המשטרה של פתח-תקוה לידי היהודים. השוטרים העבריים העמידו את עצמם לידי ה"הגנה".
בשלהי מרץ 1948 הוקם "משמר העם", שפלוגתו בפתח-תקוה מנה 120 איש. הפלוגה מילאה תפקידי שמירה, ואחרכך היתה בית היוצר לפלוגת לוחמות בכל האזור.אט אט עברו המגינים להתקפה ותקפו את מגדל צדק.
אנשי פתח-תקוה השתתפו במבצע "נחשון", שבו סיפקה המושבה משאיות ונשק לפריצת הדרך לירושלים. משלהי אפריל 1948 החלו המאורעות להתפתח במהירות יתירה. ב- 14 במאי נתפס כפר סירקין. בתום ההפוגה הראשונה וראשית מבצע "דני", ניתן האות למבצע "בתק" - כיבוש מגדל צדק וראש העין.

אהרוני מאיר, 1991, אישים ומעשים בפתח-תקוה והסביבה.