סיפורו של מקום

ב-29 ביולי 1968 קיבלה הכנסת החלטה להנהיג רפורמה בחינוך הישראלי. עם המטרות העיקריות של החלטה זו נמנו העלאה של רמת ההוראה ושל ההישגים, הפחתת הפער ברמת ההשכלה והפגשת הילדים במסגרות לימוד אזוריות. כמו כן הומלץ לשנות את המסגרת שבה למדו התלמידים עד כה מכיתה א' ועד ח', ולהקים חטיבות ביניים. פתח-תקוה היתה מהיישובים הראשונים שהחלו לפעול על-פי ההמלצות. תשע שנים לאחר מכן קמו בה חטיבות הביניים הראשונות. עכשיו שוב לא למדו הילדים באותו בית ספר מכיתה א' ועד ח', וכבר בכיתה ז' הם עזבו את בית הספר היסודי ונכנסו לבית ספר שבו כבר אין הם ילדים קטנים, אך עדיין אין הם צריכים להשתעבד אך ורק להצלחה בבחינות הבגרות.
בפתח-תקוה הוקמו חטיבות הביניים הראשונות בארץ. בשלב ראשון הוקמו שתי חטיבות שנקראו על-שם בתי הספר התיכוניים שאליהם נועדו להיות מסונפות: חטיבת "אחד העם" - על שם בית הספר התיכון "אחד העם", שהיה בית הספר התיכון הראשון בפתח-תקוה; וחטיבת "בן-גוריון", על-שם בית הספר התיכון "בן-גוריון". בפועל לא הפכו החטיבות והתיכונים לבית ספר אחד, ונוצרה הפרדה בין המוסדות. חטיבת הביניים השלישית שקמה היתה "ברנר". הקמתה של זו עוררה גל של הפגנות נגד ראש העיר, ישראל פיינברג, בגלל הצורך של התלמידים לעבור את הכביש הבין-עירוני המוליך לירושלים. העירייה היתה נחושה בדעתה, החטיבה נפתחה - ושנים רבות לאחר מכן היתה גדולה כל-כך שמספר הכיתות בה הגיע לארבעים ושתיים! וכך נפתחו בעיר חטיבות ביניים רבות, והעירייה נעזרה במחקרים אקדמאיים כדי לוודא שהדברים נעשים כראוי.
הקמתן של חטיבות הביניים אפשרה לפתח-תקוה להיות בשלהי שנות השבעים לאחת החלוצות של האינטגרציה בחינוך. את הדגל הניף מנהל מנהל החינוך של עיריית פתח-תקוה באותה העת, יהודה לקס. זה לא היה פשוט: בין השאר היה עליו להתמודד עם התנגדותו של מקצת הציבור בפתח-תקוה לשינוי. האינטגרציה בפתח-תקוה הצליחה - ובגדול. אחת הסיבות לכך היא מערכת החינוך שעמדה על שלה, לרבות המורים שבאו במגע ישיר עם התלמידים והיה חשוב להם ללכד את התלמידים המבוססים ואת התלמידים שמתחת לקו העוני לכיתה אחת; סיבה נוספת היא ההפרדה בין חטיבת הביניים לבין בית הספר היסודי והתיכון. בחטיבת הביניים אפשר היה, למשל, למזג את הילדים הלומדים בבית ספר שנחשב יוקרתי עם ילדים הלומדים בבית ספר שלא כל בוגריו סיימו עם תעודות בגרות. לעומת בית הספר התיכון, שבו מתכונן התלמיד לקראת הבגרות, בחטיבת הביניים אפשר לייחד זמן לגיבוש חברתי ולפתח דרכי הוראה חדשניות - ובין השאר, לקלוט תלמידים מכל שכבות האוכלוסייה בעיר. מלבד זאת, בפתח-תקוה חיים הכול אלה עם אלה בעירוב מוחלט. אין הפרדה בין "צפון" לבין "דרום" כמו בתל-אביב, לדוגמה, וריכוזי העוני המעטים פזורים בכל רחבי העיר. גם העובדה שההסעות לבית הספר אינן נמשכות זמן רב, מאפשרות אינטגרציה. עקב כך, שווים כל בתי הספר בפתח-תקוה פחות או יותר ברמתם, בחתך הממוצע של האוכלוסייה שבהם ובהישגיהם. כיום לא נשמע עוד את ההורים יוצאים נגד האינטגרציה.
בשנות התשעים זכו ארבע חטיבות ביניים בפרסי חינוך ארציים, והחמישית זכתה בתור חטיבת ניסוי, הודות להישגים פדגוגיים. מנהלים מצאו דרכים לקדם את בית הספר ולייחד אותו ולהביא אותו להישגים אגב שמירה על האינטגרציה.
במשך שנים רבות הקפידה עיריית פתח-תקוה מאוד לשמור על אזורי רישום סגורים. באחרונה נעשה שינוי באזורי הרישום, וכיום מאפשרים לכל חטיבת ביניים לבחור לעצמה תחום שייחד אותה, והרישום פתוח הרבה יותר. קיימות גם כיתות ייחודיות - כמו לספורט, וכן למוסיקה.
אומרת דינה ילין, שניהלה במשך עשר שנים את חטיבת הביניים "ברנר": "אני באופן אישי מאוד מאמינה בחטיבות. כל זמן שאנחנו עדיין קולטים עלייה, מערכת החינוך של מדינת ישראל צריכה לתת תשובות לכולם. חטיבת הביניים היא המקום לכך. בית הספר היסודי הוא שכונתי, ולכן לא תיתכן בו אינטגרציה; בתיכון עיני התלמידים כבר נשואות אל בחינות הבגרות; המקום היחיד שבו יש מפגש של כל הרבדים של האוכלוסייה, הוא חטיבות הביניים." ואי אפשר שלא להרכין ראש לרגע לזכר אחד האסונות הכבדים ביותר שידעה פתח-תקוה מאז קום המדינה. באמצע שנות השמונים אירע בחטיבת "ברנר" אסון הבונים: במהלך טיול בר-מצווה של כיתות ז' התנגש אחד האוטובוסים ברכבת. תשע-עשרה תלמידים נהרגו, ועמם מורה אחת ואם מלווה. כל שאר הנוסעים נפצעו. ההתמודדות עם האסון היתה קשה ביותר. הכיתה שבה למדו התלמידים פורקה, ותלמידיה פוזרו בין כיתות אחרות. עד היום נערכת בבית הספר אזכרה שנתית לזכר הנספים.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.