סיפורו של מקום

סיפור הבריאות בפתח-תקוה מתחיל בדוקטור קאראלמו מזראקי היווני. כשביקשוהו האבות המייסדים של פתח-תקוה לבדוק את המצב בשטח שנרכש מאדמות הכפר הערבי אמלבס, פסק האיש: "במקום שאין בו ציפורים, אין חיים!" בימים ההם היה כל האזור מעתלית עד פתח-תקוה מוכה מלריה, אותה קדחת שהפיץ יתוש האנופלס שמרחב המחיה שלו הוא ביצות. הוגי רעיון הקמתה של פתח-תקוה נתנו את דעתם לבעיות התברואה והבריאות שהעמידה הנחלה שעמדו לקנות מידי הערבים, והביעו את דאגתם בתקנות החברה.

בסעיף שיוחד לתברואה, נאמר כך: "החובה החמישית - להכין להעם אוויר זך ובריא. על כן על כאו"א [כל אחד ואחד] לנטוע לפני ביתו אילני פרות או אילני סרק, הנותנים ריח טוב ומצרפים [מטהרים] את האוויר, ואיסור גמור הוא על כל איש מישראל להזיק להנטיעות הללו והמזיק, אם הוא ואם בהמתו, ואף גם בני ביתו - ענוש ייענש. כן גם על הדרים [התושבים] לשמור על כל סדרי הטהרה והנקיות [הניקיון] בביתו וחצרו, ולא יוציא זבלים לרשות הרבים, ויתקין כל אחד לו בית מחראה..."

ובסוגיית הבריאות נאמר שם כך: "חובה להכין סמי מרפא וכינין וכלים בבית אחד מן החברים, למען יהיו מוכנים לעת מצוא, ישמרנו ה'. ואם ירחיב לנו ה', על החברים להשתדל גם כן במינוי רופא מומחה..."

את הכינין, שניתן כתרופה נגד מחלת המלריה, הזמינו בירושלים ושבועות היו עוברים עד שהתרופה היתה מגיעה למושבה. לא אחת הזיק הכינין יותר משהועיל, משום שהמשתמשים לא ידעו את המינון הנכון. מדובר היה בכינין מאיכות נחותה, מאחר שהתרופה הזאת היתה יקרה מאוד, וכמו כן לא ידעו לאחסן אותה כיאות, ואם לא נטלו אותה יום-יום, כטיפול מונע, לא היתה בה תועלת. מי שהיתה לו מערכת חיסונית חזקה - שרד.
כך היה גם בקשר למחלות אחרות. ילדים רבים מתו קודם שמלאה להם שנה, משום שלא היו לא תרופות אנטיביוטיות ולא תרופות אחרות. יהודה ראב סיפר שבתו בת השש הלכה לעולמה לאחר שהרוקח המקומי קבע שלקתה בקדחת ושאין צורך להזמין רופא. למעשה, לקתה הילדה בדלקת ריאות ומתה משום שלא ניתן לה טיפול הולם.

חולים שלא היה אפשר לרפאם במושבה, הובלו - קודחים או צבי בטן - בעגלה ליפו, ושם שכבו בביתו של שומר התאן משום שבתי המלון סירבו לאכסן חולים. הנסיעה בעגלה לירושלים לבית החולים על שם רוטשילד או לבית החולים ביקור חולים, נמשכה שש-עשרה שעות.

בשנים הראשונות לא היה רופא במושבה ואף לא רוקח מוסמך. היו "מרפאים" ו"ידענים" שהכינו תרופות, בדקו חולים, חבשו פצעים וגם הזריקו זריקות ועשו ניתוחים. החובש, "פלצ'ר" בלעז, שימש גם "רופא בהמות", וטרינר. מדובר בשלמה אלינהורן, שהיה חובש בחברון ועבד בבית החולים ביקור חולים בירושלים כרופא-בית בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. בנו, ישראל יעקב, הלך בדרכו ומשנת 1885 שימש במקום בתפקיד הרוקח לאחר שאת המקצוע למד בבית המרקחת של גיסו, שהיה בעל בית המרקחת העברי הראשון ביפו.

עם הרוקחים הראשונים במושבה נמנו גרדצקי, הלברשנוט ורוזנטל. ישראל יעקב אלינהורן עבד בתור רוקח המושבה עד שהלך לעולמו ב-1938. אחדים מן הרוקחים הראשונים היו אמונים על מסורות שעברו מדור לדור או למדו מספרי רפואה. קצתם עלו ארצה לאחר ששירתו בצבאות זרים וקנו שם ידע וניסיון. איזידור ממלוק, שהיה חברו של הרצל, עלה לארץ כרוקח מוסמך, עבד בפתח-תקוה בשנות העשרים, והיה הרוקח המוסמך הראשון במושבה.

בית מרקחת של ממש לא היה בפתח-תקוה בשנותיה הראשונות. דניאל ליפשיץ, מראשוני המתיישבים, החזיק מלאי תרופות בביתו ודרש מוועד המושבה לשלם לו בגין אחסון התרופות. בשנת 1888 עלה ארצה הדוקטור יצחק קרצ'בסקי (גרא), ובמשך שנה עבד כרוקח המושבה. ב-1908 התיישב בפתח-תקוה הירש ליב (אריה צבי) סלור, שבא מירושלים לאחר שעבד כרוקח בראש-פינה. בראש-פינה הוגדר כ"ידען", אבל לא כך סבר הדוקטור יעקב ברנשטיין-כהן. בבואו למושבה, נדהם הדוקטור ברנשטיין-כהן למראה בית המרקחת המוזנח ודרש לנקותו ולהקפיד על כללי ההיגיינה בו. הערותיו פגעו ברגשותיו של "הידען", שנודעה לו השפעה רבה על זקני המושבה, והללו אסרו על הרופא לרשום מרשמים בשבת וסגרו בפניו את שערי בית המרקחת. רק משנות העשרים המאוחרות אפשר היה לקבל מרשם בשבת, אבל אסור היה לשלם בשבת. הלקוחות הניחו בידי הרוקח משכון - תעודת זהות, שעון וכדומה - ואמרו: "אשלם מחר".

העימות בין הרופא ובין הרוקח הגיע לכלל פיצוץ בימי "מלחמת הזקנים בצעירים" בפתח-תקוה. הרוקח סלור הצטרף לזקנים וגרם לסילוקו של הרופא מן המושבה, לאחר שהדוקטור היה מעורב ב"שערורייה": זקני המקום הוקיעו את הדוקטור המלומד, שהרצה לפני צעירי המושבה על היגיינה, וטענו שהאיש משחית את הנוער בהציגו לעיניו תמונות פורנוגרפיות. הרופא נאלץ להתפטר, וסלור הוסיף לשבת במושבה ולשאת בתואר "ראש הרוקחים". בשעת חירום שימש הרוקח גם כחובש וכרופא. כאשר הורה משרד הבריאות של המנדט הבריטי להעסיק רוקחים מוסמכים, נסע סלור לחוץ לארץ ובהיותו בן חמישים וחמש קיבל שם תואר ברפואה.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.