סיפורו של מקום

בפרוס מלחמת העולם הראשונה היתה פתח-תקוה היישוב הגדול ביותר ב"יישוב החדש", הן מבחינת מספר האוכלוסין והן מבחינת ההישגים המשקיים. אבל הגאות הכלכלית היתה מושתתת על יסודות רעועים: רוב ההכנסה באה משוקי חוץ לארץ רבי התהפוכות. רוב השכר השבועי הוצא אל מחוץ למושבה, לידי העובדים הערבים, והמושבה הוציאה ממון רב על ירקות, מספוא, עופות ובהמות, שלא גידלה בעצמה. מספר הפועלים העברים פחת והלך והעבודה הערבית הלכה ופשתה. החקלאות היתה מבוססת על ענף אחד: מטעים. עם פרוץ המלחמה, שבעקבותיה נשתבשו הדרכים, נחשפה הסכנה שבדבר. ביישוב היו חמשת אלפים דונם פרדסים טעוני פרי ולא היה אפשר לשווקו. מאות תיבות של אתרוגים, שקי שקדים וחביות יין נותרו בידי המגדלים.
כשפרצה מלחמת העולם, באוגוסט 1914, היתה תורכיה ניטרלית, אבל התובלה הימית הושבתה כליל, והייבוא והייצוא פסקו בהדרגה. בפתח-תקוה נוצר מחסור במזומנים ולא היתה אפשרות להמשיך בעיבוד המטעים והפרדסים. פועלים יהודים החלו אפוא עוזבים את המושבה, ורבים מהם אף עמדו לצאת מן הארץ. עדיין היתה אפשרות לרבים מנתיני החוץ לעשות זאת באניות שסיפקו הממשלות של ארצות מוצאם. ועד המושבה ביקש מוועד הפועלים שישפיע על הפועלים שלא יעזבו את המושבה, והבטיח לדאוג להם לעבודה. הפועל העברי לא שמר טינה לאיכר היהודי והסכים לקבל פתקאות התחייבות, במקום שכר, בניגוד לפועל הערבי שביקש את שכרו במזומנים.
ועד המושבה אסר מלחמה על הפקעת מחירים והכריח את בני המושבה לקבל את פתקאות המושבה בתור כסף עובר לסוחר. ועדת הכלכלה פתחה מחסן-מכולת שבו מכרו מצרכי מזון בלא רווחים. ועדת הקרואים לצבא טיפלה במגויסים ובתמיכה במשפחותיהם ובתשלום כופר תמורת פטור משירות בצבא. אבל המצב החמיר מיום-ליום, ובייחוד כשנכנסה תורכיה למלחמה לצד גרמניה ואוסטריה ונגד בעלות הברית, ובראשן רוסיה ובריטניה.
מלחמת העולם הראשונה שמה קץ למלחמה אחרת, שהתלקחה ביישוב באותה העת: מלחמת השפות. מלחמה זו, שהתנהלה ביישובים רבים, קיבלה בפתח-תקוה צביון מיוחד - היא היתה מכוונת נגד הזרוע המקומית של חברת "עזרה", חברה גרמנית-יהודית שביקשה להפיץ בארץ-ישראל את הלשון ואת התרבות הגרמנית. ראש הוועד בפתח-תקוה, חיים כהן, שהיה אגרונום וחלוץ המטעים ואחיו של אפרים כהן-רייס, ראש מוסדות החינוך של "עזרה", הוציא כרוזים נגד אוסרי המלחמה ב"עזרה". הסערה שככה בשל סערה גדולה ממנה - מלחמת העולם הראשונה.
כניסתה של תורכיה למלחמה התבטאה מייד בגזרת ההתעתמנות: תושב ארץ-ישראל שסירב לקבל אזרחות עות'מאנית היה צפוי לגירוש, בייחוד אם היה נתין ארץ אויבת - וכאלה היו יוצאי רוסיה, שמספרם בקרב אנשי היישוב החדש היה ניכר.
בכ"ב בחשוון תרע"ה (11 בנובמבר 1915) נעשה חיפוש נשק בפתח-תקוה, ובכלל זה גם בבית הכנסת. מאחר שלא נמצא נשק רב, נעצרו ראש השומרים אברהם שפירא ומוכתר המושבה לזמן קצר, בתואנה שהסתירו את רוב הנשק המצוי במושבה. בפקודת המושל התורכי, ג'מאל פאשה, גורשו לדמשק עסקנים יהודים, ובהם אברהם שפירא.
באביב תרע"ה באה מכת הארבה. העצים והירק נאכלו בידי נחילי הארבה שכיסו את עין השמש. הוקמה ועדת ארבה בהדרכת אגרונומים שהתכנסו בפתח-תקוה בי"ד בסיוון תרע"ה (27 במאי 1915). תלמידים יצאו לשדות ולפרדסים, חנויות נסגרו וכל מי שכוחו במותניו הצטרף למלחמה בארבה - באש ובמים, בתעלות ובתיפוף על פחים, כמנהג הערבים. אך לשווא. כל פרדסי המושבה נפגעו קשות וכמוהם המטעים האחרים.
כארבעה חודשים היתה פתח-תקוה עסוקה במלחמה בארבה, שעלתה ממון עתק, אבל למרות המלחמה ירד יבול תרע"ה לטמיון. גורל דומה היה צפוי גם ליבול השנה הבאה.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.