ביום י"ב אלול תרל"ח, באו משתכני פ"ת לגור ביפו. כך כתב יהושע שטמפפר ביומנו: "ואני יהושע שטמפפר נמניתי להשגיח על עבודת חברתנו, לחפור באר ולבנות בית ולעבוד אדמת נחלתנו פתח-תקוה". המשפחות שוכנו ביפו, חברי הקבוצה הקימו על ראש הגבעה, אוהל אנגלי גדול לגור בו. ביום ז' חשון תרל"ט, יצאו לפתח-תקוה לעבודה דוד אלעזר ראב ובנו יהודה, יהושע שטמפפר, גוטמן ויואל משה סלומון. עבודתם הראשונה, כותב שטמפפר ביומנו - היתה עבודה משותפת, בשנים עשר צמד בקר, בחמישה סוסים ובחמורים אחדים החלו לעבד את הקרקע. בימים הראשונים, החלו בכריית הבאר. בא' כסלו נמצאו מים, תקוה חדשה.
בד' חנוכה תרל"ט, ירד הגשם הראשון, החלטנו לצאת לחריש ולזריעה כי העונה נתונה. יומיים לאחר רדת הגשמים, יצאנו לחריש ... (מתוך תלם ראשון - ראב) "התאספנו דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגרט, אבי אליעזר, יהושע שטמפפר ואנכי - הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה. עלי נפל הגורל לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח התלם הראשון. מתחנו כמה תלמים לשם הכנת המענית. אחר כך, החלו הכיבודים, ר' דוד גוטמן נתכבד ראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד, היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתפסו במחרשה, נתרגש ופרץ בבכי ואמר ".. אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית, באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". "כולנו, נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות, תפסנו חליפות את המחרשה, מיד ליד בלהט ובדביקות של יהודים לספר התורה בהקפות של שמחת תורה". למחרת חזרו מחדש למלאכת החרישה, לאחריה השדות נזרעו וכולם ציפו לגשם שהמעיט לרדת בחורף זה. עקב מספרם הזעום, נאלצו המתיישבים הראשונים להחכיר חלק מהאדמות לערבים. נסיונותיו של האגרונום לרגנר, להנהיג שיטות עבודה אירופאיות, נחלו כשלון וגרמו להפסדים.
גם המצב הבטחוני היה רעוע, ופלחי מלאבס התנפלו מדי פעם על המתיישבים למטרות שוד. כמו כן, הוסתו הפלחים ע"י טייאן שלא סלח למתיישבים שהעדיפו לקנות את אדמות קסאר על אדמותיו. אולם המתיישבים הדפו את שכניהם ואף פנו לערכאות משפטיות. בפרוש חג הפסח הראשון החליטו לערוך "סדר" במקום, ואף הביאו לראשונה את בני משפחותיהם. גוטמן ציין שחייבים לברך שהחיינו, על כינון המושבה העברית הראשונה, ושטמפפר נשא נאום נלהב. משהגיעה עת הקציר, התברר כי ראו ברכה בעמלם. בשמחה רבה קיימו את המצוות התלויות בארץ והחליטו להוביל פריים לירושלים, כדי להוכיח לבני ירושלים שלא טרחו לשווא. החבילות הועמסו על גמלים והשיירה נכנסה בתהלוכה חגיגית לשכונת מאה שערים. תושבי העיר, באו לחזות במאורע שחקלאים יהודיים מעלים לירושלים כבימי קדם מעמל כפיהם. "שלושה ימים שמחו לפני ה' במאה שערים, בשירים ובקול רינה והלל לה' אשר הפליא חסדו לנו לשימנו לתקומה בארץ הנבחרה".
