פתח- תקוה היא יצירה חלוצית נועזת, סמל דבקות היהודי אל אדמת אבות ושאיפתו מיני דורות להחיות שממותיה, לעשותה לארץ חיים ולקיים בה את המצוות התלויות בה.
תחילתה של פתח-תקוה בייסוד חברת "עבודת האדמה וגאולת הארץ", שנוסדה ע"י יהודים יוצאי העיר העתיקה בירושלים. ביום ט"ו אב תרל"ח, ה-8 ביולי 1878, באו הראשונים לאחר טילטולים מייגעים ממרומי עיר הקודש אל אדמתם במישור, ומצאו אותה שוממה, מכוסה ביצות ממאירות ואווירה מעופש.
בלב כולם פעימה השאיפה להתיישב על הקרקע ולעסוק בעבודת האדמה, שכן הם ראו בה חלק מהותי של שיבת ציון ודרך מעשית להחשת תהליך הגאולה. הם היו משוכנעים שבחיי התיישבות יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ מהן לקיימן בעיר.
הירושלמים עמדו במבחן השנה הראשונה ורבים אחרים ביקשו להצטרף אליהם. הקבוצה השנייה שהתיישבה ליד גדות הירקון נקראה בשם "ירקונים" המתיישבים החדשים חלו במחלת הקדחת ונטשו את ישובם.
למרות הכשלון הראשון, התאוששו הירקונים והפתח-תקוואים ורכשו את אדמת יהודיה אליהם הצטרפו אנשי תנועת "חובבי ציון מרוסיה - "הביאליסטוקאים".
בשנת 1888 החלה תמיכת הברון רוטשילד במושבה, מספר תושביה גדל והחל להתפתח ענף ההדרים שהביא לפריחה כלכלית עד מלחמת העולם הראשונה.
פתח-תקוה שהיתה "אם המושבות", היתה גם "אם השמירה". מראשית ההתיישבות בפתח-תקוה נתקלו היהודים בעוינות מצד שכניהם הערבים. הסגת גבולות, עלייה על שדות זרועים, גנבה ושוד וקנאות לאומית אילצו את מתיישביה להגן על מושבתם והקים כח שמירה יהודי.
סיפורו של מקום
רקע
לחץ לסגירת הפופאפ