סיפורו של מקום

הבריטים והערבים ראו בעין רעה את נגישותם של יהודים לחומרי הנפץ הרבים שהיו במחצבות מגדל-צדק. זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה הופסקה העבודה במקום, אבל היהודים הציבו שם שמירה על המתקנים.

לאחר משא ומתן עם המשטרה והצבא, נתקבל אישור להוציא מן המקום מכונות בעלות ערך, ופועלים ואנשי חי"ש, בפיקודו של דני קורנפלד, באו למחצבות בחסות הצבא הבריטי והעמיסו על מכוניות כל מה שניתן לפירוק ולהעברה. את התנור הגדול ואת המגרסה הם הרסו. לאחר מכן הוזהרו היהודים שלא לנסוע למגדל-צדק, עד להודעה חדשה, אלא שנהג אחד לא שעה לאזהרה וב-15 בדצמבר יצא עם פועל למחצבות להביא משם חצץ. הערבים תקפו את המכונית והרגו את הפועל, מרדכי גולדרט. הנהג הוסיף לנסוע, נורה במרחק כשני קילומטרים משם ונמלט מן המכונית שעלתה באש. כעבור כשעתיים יצא משמר נוטרים להביא את גוויית ההרוג - החלל הראשון של פתח-תקוה במלחמת העצמאות.

בחודשים ינואר-מרס 1948 נטלו הערבים את היזמה ההתקפית, ואילו היישוב היהודי נאלץ להסתפק בהתגוננות מסיבות שונות: א) ממשלת המנדט עדיין שלטה בארץ וכוחות הביטחון אסרו את קיומם של ארגונים חמושים לא חוקיים. את החוק הם אכפו על היישוב היהודי יותר משאכפו אותו על היישוב הערבי. ב) הצורך להתארגן ולהתחזק לפני המעבר לפעילות התקפית, שהיה ברור שתצטרך לבוא לאחר שהבריטים יפנו את הארץ. ג) התקווה שמדיניות הריסון תצמצם את שפיכות הדמים ותאפשר לרוחות להצטנן עד שהסערה תשכך ותחלוף.

הערבים ניצלו את פרק הזמן הזה כדי להדק את טבעת המצור על היישוב היהודי כולו, על חבלי ארץ יהודיים (כמו הנגב והגליל), על יישובים יהודיים פזורים (כמו גוש עציון ויחיעם) ואף על שכונות יהודיות בערים מעורבות (כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הרובע היהודי בצפת וכדומה). היישוב היהודי השתדל להזרים ליישובים הנצורים מזון, תרופות, דלק ותגבורת בשיירות שלוו בלוחמים חמושים. הערבים פגעו בשיירות, הסבו אבדות כבדות למלוויהן החמושים ולקחו שלל מכוניות ששוריינו בלוחות פלדה. שיטת השיירות פשטה את הרגל וסכנת חנק איימה על היישוב היהודי.

בסוף מרס 1948 החליטה המפקדה הארצית של ה"הגנה" להקים את "משמר העם" באזורים שהבריטים פינו אותם. גדוד "משמר העם" היה מורכב מארבע פלוגות - אחת מהן הוקמה בפתח-תקוה ובה מאה ועשרים איש בפיקודו של בנימין כץ. פלוגה זו, שאנשיה קיבלו מדי צבא ואימון של צבא סדיר, מילאה תפקידי שמירה ליד המחסומים שהוקמו מסביב לעיר. מקצת אנשי הפלוגה בפיקודו של יוסף לוין השתלטו על מחנה כפר סירקין והיוו גרעין להקמתו של גדוד 145. אחרים צורפו לחטיבת אלכסנדרוני, פעלו בגוש תל-מונד והשתתפו בכיבוש מגדל-צדק, ראש-העין, קולה, חירייה וסקייה.

התחבורה היהודית בכביש פתח-תקוה-לוד לא פסקה, למרות הקרבות, ולו ליום אחד, אבל הערבים התבצרו בראש-העין ובנמל התעופה בלוד. מכון המים בראש-העין נמסר לידי הכוח העיראקי שנכנס לארץ-ישראל עוד קודם שהסתיים המנדט הבריטי, ומסילת הברזל היתה נתונה לאש מתמדת של הכנופיות.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.