סיפורו של מקום

בין מאורעות תרפ"ט (1929) למאורעות תרצ"ו (1936) הצטרפו רבים מתושבי פתח-תקוה לשורות ה"הגנה", שחרגה באותה העת מתחומיה "הפועליים" והקיפה את כל החוגים במושבה. על-פי הצעתו של יוסף ספיר, חבר ועד השמירה של המושבה, הסכים א' יהלום להתמסר בהתנדבות לענייני ביטחון בשעות הערב. לימים הובטחו שש לא"י לחודש, להעסקת מרכז ענייני הביטחון.
שתי מסגרות נפרדות של ביטחון התקיימו, למעשה, במשך כל השנים הללו במושבה: האחת היתה בחסותו של ועד השמירה והיתה מורכבת ברובה מבני האיכרים, והאחרת - של ה"הגנה". המדריכים היו משותפים לשני הארגונים, שקיימו קשר עם מרכז ה"הגנה". מחסני הנשק של שני הארגונים אוחדו רק במאורעות תרצ"ו.
קבוצת מפקדים ב"הגנה", שהיתה מקורבת לחוגי הימין והרוויזיוניסטים, פרשה מן הארגון בשלהי 1931 והקימה את מה שנקרא בשעתו ארגון ב.
באחת הישיבות של ועד השמירה הציע אחד החברים שמערך הביטחון של פתח-תקוה יצטרף לארגון ב. ההצעה נדחתה, אבל נמצאו אנשים שקיימו קשר עם שני הארגונים גם יחד.
חברי ה"הגנה" בפתח-תקוה התאמנו במשך זמן רב בבית האריזה בפרדס של פלשצ'יק בעין-גנים, בפרדס בורשטין, במרתף חיון (שהיה מואר בחשמל בלילות - הישג גדול!), במשק הפועלות ובגימנסיה "אחד העם". במקומות אלה התאמנו בערבי חול, ובשבתות הוסיפו להתאמן בחורשת עין-גנים.
ליד כל מקום אימון או בסביבתו הקרובה הוכן "סליק" ובו הנשק לאימון. מחוץ לפתח-תקוה התקיימו תרגילי לילה כדי להכיר את הסביבה בחשכה.
אנשים נשלחו לקורסים ארציים ומדריכים מחוץ לפתח-תקוה הוזמנו למושבה. בהם היו יחזקאל סחרוב (לימים, סהר, המפקח הכללי של משטרת ישראל) ויוסף רוכל (לימים, אלוף אבידר). עם בוגרי הקורסים הללו, שמילאו אחר-כך תפקידי הדרכה, נמנו אבשלום דינוביץ ואברהם גיסין. ההסתדרות דאגה שכל חברי פלוגות הפועל יצוידו בנשק, וכל חבר רכש לו אקדח.
א' יהלום וי' סויאטיצקי רכשו נשק מסוחר ערבי בכפר ג'מוסין. כן נקנו מידי ערביי יהודייה רובים ומקלעים שנגנבו ממחסני שדה התעופה בלוד. י' כרמלי, איש עין-גנים, התקשר עם חסן סלמה, יליד הכפר קולה, שמנעוריו עבד אצל איכרי פתח-תקוה. במאורעות תרצ"ו הוא מכר ל"הגנה" נשק ממחסני הצבא הבריטי וקישר את העוסקים ב"רכש" (יצחק ואבשלום רוצ'קין, יעקב חפץ וא' יהלום) עם ארבעה ערבים מעבר הירדן, שסיפקו נשק משם. (בשנות הארבעים היה חסן סלמה שודד רכבות, ובחילופי יריות עם משמר הרכבת הוא נפצע. אחר-כך ברח סלמה לסוריה ומשם לגרמניה, ושם נפגש עם המופתי, והלה הכניסו לבית ספר לקצינים של הצבא הגרמני. בשלהי 1943 הוצנח סלמה בסביבת יריחו, משם הגיע ליפו ונעשה מנהיג הכנופיות בעיר ובסביבתה. במלחמת העצמאות הוא היה מפקד הכנופיות בגזרת יפו-רמלה.)
רוב ה"סליקים" היו צמודים למקומות האימון: ליד גימנסיה "אחד העם" (שם נשכר צריף בחצר הגובלת עם הגימנסיה, בלי שבעליו ידע על מטרת השכירות); בפרדס בורשטין, בתוך ארגז עץ, שעליו ישבו הערבים שעבדו בפרדס בלי לדעת מה מצוי בתוכו; בבית האריזה ליד הרכבת, בין חומרי האריזה; בעין-גנים, במשק הפועלות, בפרדסי תל-נטע ובמקומות אחרים.
בביתו של יחזקאל פלדמן, איש היחידה הדתית של ה"הגנה" בפתח-תקוה, היה "סליק" קטן ב"אינטרסול", ובו הוחזקו כמה רובים, אקדחים, רימון-רובה ותחמושת. באחד הימים חזרו שלושה חברים משיעור ברימון-רובה בחצרו של אלעזר גולומב. בידיהם היה נשק לא חוקי. בדרך נקלעו השלושה למצב מסוכן, כשנתקלו בשוטרים בריטים, ולא נותר להם אלא לביים קטטה: שניים מהם רבו וצעקו ומשכו אליהם את השוטרים, שאצו להפריד בין הניצים, והשלישי הסתלק לו עם הנשק באחת הסמטאות הקרובות.
בספטמבר 1934, כשהלך היטלר והתבסס בגרמניה, החיש ארגון עלייה ב את הברחתם של היהודים מאירופה לארץ-ישראל. באחד הלילות נתקבלה בפתח-תקוה קריאה למהר לסביבות נתניה, משום שעומדת להגיע לשם ספינת עולים ושמה "ולוס", ועל חברי ה"הגנה" מפתח-תקוה הוטל להסיח את דעתם של כוחות הביטחון הבריטיים ממקום הורדת המעפילים לחוף.
בד-בבד עם העלייה הלא ליגלית היתה בשנים 1935-1934 עלייה מואצת של עולים יהודים מגרמניה - "העלייה החמישית". 45,267 יהודים עלו לארץ בשנת 1934, וב-1935 עלו 66,472 יהודים. העולים מגרמניה הביאו עמם הון רב, וזה הושקע בבניין, בפרדסים, במסחר ובתעשייה. היישוב גדל והתבסס, למורת רוחם של השכנים הערבים, שמפעם לפעם הגיבו על כך ברצח יהודים.
תוקפנותם של ערביי ארץ-ישראל התעצמה על רקע האירועים במרחב. בינואר 1935 פרצה בסוריה שביתה כללית במסגרת מאבקם של מנהיגי הערבים לעצמאות לאומית. במרס הודיעה ממשלת צרפת על נכונותה להעניק עצמאות לסוריה וללבנון, ובאותה העת התחזקה שליטתו של האמיר עבדאללה על עבר-הירדן. ב-25 בנובמבר 1935 הגישו מנהיגי הערבים בארץ-ישראל את תביעותיהם לממשלת בריטניה. הם ביקשו להקים ממשל עצמי שלהם בארץ, בהיותם רוב באוכלוסייה המקומית; להפסיק את העלייה היהודית ולאסור בחוק את מכירת הקרקעות ליהודים. גם הפעם ליוו הערבים את תביעותיהם בשפיכת דם יהודי - בנובמבר 1935 נרצח הסמל משה רוזנפלד בהרי הגלבוע, כשהשתתף במרדף אחרי כנופייתו של שיח' עז-אדין אל-קסאם. בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודייה בדרך חיפה וכן נרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל. פה ושם החלו בעקירת עצים, ונורו יריות מן המארב על העוברים בדרכים. ההסתה האנטי יהודית גברה עם גילוי משלוח גדול של נשק שנועד ל"הגנה" ושהוסתר בחביות מלט שפורקו מאנייה בנמל יפו.
ב-15 באפריל 1936 נרצח ישראל חזן בכביש טול-כרם-שכם. אנשי "ההגנה הלאומית" בפתח-תקוה הגיבו תגובה ספונטנית והרגו שני ערבים. ב-17 באפריל התקיימה הלווייתם של שני הערבים. ב-19 באפריל, שחל בכ"ז בניסן, היום שבו מתייחדת פתח-תקוה עם חללי מאורעות תרפ"א (1921), התנפל המון ערבי על יהודים ביפו ובשכונות היהודיות הגובלות עמה, ורצח תשעה יהודים. כך החלו מאורעות תרצ"ו (1936).
ב-19 באפריל 1936 התכנסו בשכם מנהיגים ערבים והקימו את "הוועד הערבי העליון" בראשות המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני. מנהיגי הערבים החליטו על שביתה כללית מ-22 באפריל 1936. שביתה זו היתה האות לפרוץ "המרד הערבי", כפי שכינו את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936), וכמו בעבר גם הפעם היתה ססמתם: "הממשלה אתנו". שלושת אלפים יהודים פונו מבתיהם בגבולות יפו, ונמל יפו חדל לפעול. התחבורה היהודית היתה מטרה עיקרית להתקפות הערבים, ויישובים יהודיים מבודדים ושכונות שגבלו באזורים ערביים מאוכלסים הותקפו.
ב-19 באפריל 1936, היום שבו פרצו המאורעות ביפו, ישב יצחק כרמלי עם חסן סלמה ועוד ערבים בבית קפה בצומת ראש-העין-מגדל-צדק. פתאום הופיעה מונית מכיוון מגדל-צדק וממנה קפצו שלושה ערבים צעירים ופנו לחסן סלמה ולחבריו: "אתם יושבים עם יהודי וביפו נשפך דם ערבים. שחטו אותו!"
חסן קם מכיסאו, תחב את ידו בכיס שבו החזיק אקדח ואמר: "מי שיעז לגעת ביצחק, ייהרג מייד." הוא הוציא את כרמלי לכביש סמוך לפתח-תקוה ואפשר לו להסתלק מן המקום בשלום.
באותו היום, כשנתקבלו בפתח-תקוה הידיעות הראשונות על הנעשה ביפו, התכנס ועד השמירה - מפגו"ש (מפקדה גושית), העתיד להיקרא מעתה ועד הביטחון - לדון במצב ולעשות את כל ההכנות הדרושות. חברי הוועד, יוסף ספיר, א' ירקוני, ז' אייזנברג, מ' בן דרור, י' שפושניק, א' יהלום וי' רסנר, החליטו להכריז על גיוס מלא במושבה, וכן הוקם ארגון הגנה אחד, שבראשו עמד אברהם שפירא. יהלום מונה למפקד הגוש ורסנר - למדריך גושי.
בידי הוועד היו באותם ימים מאתיים רובים (אנגליים ופולניים), אקדחים, רימוני רובה ורימוני יד (מלבד הנשק שנמצא במחסן של הארגון ההסתדרותי לשעבר, שכן מחסני הנשק לא מוזגו).
הוחלט שקו ההגנה יוקם בהתאם לתכנית שעובדה עוד בתרצ"ה (1935). ואלה היו ששת האזורים שנקבעו: אזור הדרום - כפר-גנים, גת-רמון, היובל, בהדרגה; אזור גבעת-השלושה (כולל בית חולים בילינסון וחבורת הפועלות; אזור עין-גנים (כולל מחנה-יהודה, גאולה); אזור שכונת הרכבת (צפון פתח-תקוה); אזור רודגס (כולל שכונת חסידוף); אזור כפר סירקין.
תכנית ההגנה הזאת נמצאה יעילה. אמנם כמו במאורעות תרפ"ט, גם במאורעות תרצ"ו נמנעו הערבים מפגיעה ישירה בפתח-תקוה, אבל כנופיות ערביות טמנו מארבים בדרכים המוליכות למושבה. עמדות המגן שנפרסו לאורך הקווים מכפר סירקין עד קרית-אריה וכפר-גנים, הרחיקו את התוקפים מאזורי המגורים הללו.
מייד עם פרוץ המאורעות, הודיע הנציב העליון על הפסקת מתן רשיונות עלייה "מעבר למכסה הקבועה". בפועל צומצמה העלייה צמצום קיצוני, ומספר העולים ירד בשנת 1937 ל-10,629, אף-על-פי שעל שערי הארץ התדפקו באותה העת המוני יהודים שביקשו להימלט מציפורני הנאצים.
ב-15 במאי הכריזו הערבים על "מרי אזרחי" והחלו בפעולות טרור גם נגד הממשלה. התחבורה הערבית הושבתה ורכב שנע בכבישים היה מטרה למארבים. הכנופיות המזוינות פגעו בנפש וברכוש: שדות זרועים ומטעים עלו באש או נעקרו; פרדסים וכרמים הושחתו; גם האזורים החקלאיים סביב פתח-תקוה נפגעו. המחצבות במגדל-צדק, שסיפקו אבן וסיד ליישובי השרון ויהודה, נהרסו וננטשו. עבודות הבנייה, שהתמעטו עקב המאורעות בארץ, עוכבו משום ששוב לא היו חומרי אבן וסיד; נפלו עשרות חללים יהודים ברבעים היהודיים בערים מעורבות ובכבישים, אבל היישוב היהודי הגיב בהבלגה.
עם זאת היו בתמונה הקודרת הזאת גם כמה נקודות אור, מנקודת מבטו של היישוב היהודי: השביתה הממושכת במגזר הערבי גרמה לאבטלה המונית בקרב הערבים; ממשלת המנדט הרשתה ליהודים לבנות נמל בתל-אביב; ובמאי 1936 הסכימו הבריטים להסתייע בכוח עזר יהודי להגנת היישובים היהודיים ומוסדות הממשלה, הלוא הם ה"גפירים".
עד מאורעות תרצ"ו (1936) היו ברשות היישובים העבריים "ארגזי נשק" רשמיים לצורך הגנה. את אלה מותר היה לפתוח רק בהרשאה מיוחדת של המשטרה ומפקדיה הבריטיים. אך עם התפשטות המאורעות ולנוכח תביעות נמרצות מצד מוסדות היישוב ניאותה הממשלה להקים כוח מגן ליגלי - הנוטרות. ב-2 ביולי 1936 הושבעו האנשים הראשונים, הם לבשו מדים, חבשו את ה"קולפק" - כובע הפרווה האפור שנשאר מימי התורכים - קיבלו נשק והוצבו בתחנות הנוטרים הראשונות.
במפקדה הארצית של ה"הגנה" הוחלט להשביע את מקצת חברי ה"הגנה" בתור נוטרים ואת האחרים להשאיר מחוץ לנוטרות. מפקדות ה"הגנה" המקומיות הגישו אפוא את רשימת האנשים שיש להשביעם בתור נוטרים ("גפירים"), אבל גם אנשים שלא הושבעו פעלו לא אחת בתור נוטרים, לאחר שאימצו לעצמם את שמותיהם של המושבעים. הדבר נעשה במיוחד לצורך אימון בנשק. עם התפשטות המאורעות ברחבי הארץ הורחבו סמכויותיהם של הנוטרים, ומלבד סיורים והטמנת מארבים, נקבע המשמר הנע (המ"נ, שנקרא גם ה"טנדר") בכל יישוב. מספר הנוטרים בגוש פתח-תקוה עמד על מאה ועשרים איש.
עשרים ושניים אלף צעירים גויסו לשורות הנוטרות - מעין מיליציה, שעד מהרה היתה לחלק ממערך ההגנה של היישוב. עם המצטרפים לשורות הנוטרים בפתח-תקוה נמנו לא רק חברי ה"הגנה", אלא גם חברי בית"ר והסתדרות העובדים הלאומית בפתח-תקוה, שהתנדבו לשרת בתור "גפירים". אחד מהם, אברהם דונגי מבית"ר נפל על משמרתו בהגנת אבן-יהודה.
שישה חודשים נמשכה השביתה הכללית של הערבים, ובחודשים אלה נהרגו שמונים ותשעה יהודים ויותר משלוש מאות נפצעו; לערבים היו מאה תשעים וחמישה הרוגים ושמונה מאות וארבעה פצועים. עם ההרוגים והפצועים נמנו גם חיילים ושוטרים רבים.
בסוף 1936 שוחרר יהלום מתפקיד מפקד הגוש, לאחר שלוש-עשרה שנות פעילות עתירת הישגים. הפיקוד על גוש פתח-תקוה נמסר לידיו של אליהו כהן, ששמו הלך לפניו כמי שנתברך במרץ רב ובכושר ארגוני. אליהו הביא עמו את שלושת אחיו, שהיו מומחים בתחומים מקצועיים ב"הגנה": טופוגרפיה, איתות וקשר, וכן חבר עוזרים, ובראשם שלמה רבינוביץ (שמיר) שהופקד על מחסני הנשק. בעזרת המפקדים והמדריכים המקומיים החל כהן בפעולה בהיקף שכמותו לא ידעה פתח-תקוה עד אז. גויסו ואומנו מאות אנשים; התקיימו קורסים למדריכים ומפקדים; הוקמו שתי יחידות עתודה לפעולות מיוחדות בפיקודם של ב' יצהר, י' סלומון וח' צ'רצ'ס; הוקמה יחידת עתודה לעזרת יישובי הספר בפיקודו של ב' ויינשטיין; הוקמה פלוגה דתית בפיקודו של י' סלומון ופלוגת בנות בפיקודה של רחל בן-פורת; והוקמה כיתת "עניין", לביצוע פעולות גמול.
היחידה הדתית הורכבה מחניכי הישיבה בפתח-תקוה, מחברי קיבוץ "רודגס" ומשומרי דת אחרים מתושבי המושבה, ואנשיה התאמנו בתנאים קשים למדי. בשעה שכלל הציבור התאמן בשבת, התאמנו אנשי היחידה הדתית בימי חול, אף על חשבון ימי עבודה, ואילו בשבת הם התאמנו רק בתרגילי סדר ובסיורים להכרת הסביבה. לא כל מפקדיה ומדריכיה של היחידה נמנו עם שומרי המסורת, אבל כולם השתדלו שלא לפגוע ברגשותיהם של פקודיהם, לשביעת רצונם של מנהיגי הציבור הדתי בפתח-תקוה. כיתה אחת מאנשי יחידה זו נשלחה לטירת-צבי, והצטיינה בהדיפת ההתקפה הערבית על היישוב.
כל חבר ב"הגנה" נדרש לעבור קורס מרוכז של שלושה ימים בבית אריזה בעין-גנים. ומפעם לפעם גם נשלחו אנשים לקורסים ארציים: קורס לחבלה, קורס קשר וקורס למפקדים ולמפקדות. הושקע טיפול נמרץ ב"רכש" וב"סליקים" ואורגן קורס מיוחד (מן הראשונים בארץ) לטיפול בנשק ובמחסנים.
השמירה בגבולות המושבה הוגברה מאוד והעמדות הועתקו קילומטרים מספר קדימה. לימים הופעלו פטרולים (סיורים), שהרחיבו את רצועת ההגנה.
למרות ההתפתחות שחלה בפתח-תקוה בימי פיקודו של כהן לא היתה דרכו סוגה בשושנים. אנשי הגוש האזרחי בוועד הביטחון לא השלימו עם המפקד החדש, שריכז בידיו את ארגון הכוח ופעולתו, ולא נראתה להם הכנסתם של אנשים מבחוץ ומסירת תפקידים חשובים לידיהם. גם נימוקים פוליטיים לא חסרו, שכן מקצת אנשי הביטחון במושבה, ובייחוד אנשים מחוגי האיכרים, לא ראו בארגון ה"הגנה" ארגון ארצי, על-מפלגתי. בתום שנת שירות עזב אליהו כהן את פתח-תקוה, ובמפקד הפרדה שהתקיים לכבודו נכחו כאלפיים ושבע מאות איש.
לא במהרה נמצא מחליף לאליהו כהן מקרב המפקדים המקומיים. "המצב בגוש אינו משביע רצון כלל," נכתב בדוח מן הימים ההם. "ממלא מקומו של מפקד הגוש עושה כל שביכולתו כדי לשמור על הקיים. העניינים מתנהלים כיום לפי אינרציה, בלי פיקוח מטעם מפקדת הגוש, שאינה מתאספת למעשה."
ואולם בהדרגה שבו ענייני הביטחון ועלו על דרך המלך.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.