סיפורו של מקום

ב-1926 יצאו אליעזר ושרה רוסינוב מלודז' לטיול במצרים ובארץ-ישראל. אליעזר, שהיה חובב ציון ועסק בטקסטיל, ביקש לתקוע יתד בארץ-ישראל ורכש בפתח-תקוה פרדס ממשפחת סלור. לאחר הביקור בארץ חיסל אליעזר את עסקיו בלודז' ועלה ארצה ב-1931. בנו הצעיר יוסף ובתו אלה היו סטודנטים בפריס. בנו הבכור מנחם, שבאותה העת נשא לאשה את בחירת לבו פלה, בילה את ירח הדבש שלו באנייה שהפליגה לנמל יפו.

ב-1936 השתקעו מנחם ופלה בפתח-תקוה. מנחם עיבד את הפרדס, שעל שטחו הוקמה לימים תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. להשקיית הפרדס חפר מנחם באר שמימיה נאגרו בברכה גדולה, וילדי פתח-תקוה נהגו "להתפלח" אליה ולשחות בה. לאחר שאחד מהם טבע, החליט מנחם רוסינוב שיש ללמד את ילדי המושבה לימודי שחייה מסודרים, ושכר על חשבונו את מאמן השחייה המקצועי משה ברקר.

ברקר עלה לארץ-ישראל ב-1933 מארפורט שבגרמניה, ששם היה אלוף הארץ בשחייה, אלא שהנאצים הרחיקו אותו מן הספורט הזה כשעלו לשלטון. באופן טבעי חיפש ברקר תעסוקה בארץ-ישראל במקצוע שבו התמחה - ונוצרה כימייה בינו ובין מנחם רוסינוב. הוא אימץ אל לבו את ילדי פתח-תקוה חובבי השחייה, ולימד אותם באמצעים הצנועים שעמדו בשעתם לרשותם: פחיות שמן ריקות, שנקשרו ברצועה מסביב למותניים וקרש שהוחזק בידיים. באמצעות מקל ארוך היה ברקר מגיע אל השוחים הקטנים. שוחה חדש היה מתחיל בחצי תריסר פחיות, ולפי קצב ההתקדמות שלו היה ברקר מסיר פחיות מחגורתו.

בקרב השחיינים הקטנים בלטו ילדיהם של "יקים" כמו ד"ר שטיין וד"ר נוסבאום, וכמובן - בנותיו של ברקר: הלגה, שנעשתה לימים מורה להתעמלות ומאמנת כושר, ויהודית. חניכיו של ברקר הצטיינו בתחרויות השחייה הארציות שהתקיימו בברכת ההשקיה ב"גן הדסה" בתל אביב.

ב-1943 התקיים אירוע ספורט גדול - צליחת הכנרת - ולקחו בו חלק שחיינים רבים, ובהם שחיינים מ"מכבי אבשלום", שפרשה את חסותה על המפעל שיזם מנחם רוסינוב, ולמעשה הסבה אותו לסקציית השחייה שלה. את המקום הראשון בקרב הנשים כבשה שחיינית מירושלים, ואת שני המקומות הבאים לקחו "בוגרות ברקר": בתו יהודית ורות פרידמן.

על תרומתו לקידום ספורט השחייה בארץ, באמצעות ברכת הפרדס שלו בפתח-תקוה וגיוס מאמן השחייה ברקר, זכה מנחם רוסינוב לציון לשבח שפורסם בהבלטה בעיתונים. "חבל ימי לישראל", גוף ששם לו למטרה לקדם יורדי ים יהודים בארץ, הצטרף ליזמתו של רוסינוב והחליט לתמוך בסקציית השחייה של "מכבי אבשלום".

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.