סיפורו של מקום

הנוסעים בכביש גהה מצומת גהה לכיוון רעננה רואים לימין הדרך שלט המשתרע לכל אורך גגו של מפעל באזור התעשייה קריית-אריה. השלט אינו מציין את שם המפעל. הוא נושא את ה"אני מאמין" של בעלי המפעל: "נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין עם וארץ ישראל."

המפעל הוא "צינקל" ובעליו היא משפחת שנקר, שעל שם אחד מבניה - אריה שנקר - נקרא אזור התעשייה המשגשג הזה. קריית-אריה הוקמה בשנות השלושים, כעשר שנים לאחר שהחל המעבר המדורג של פתח-תקוה ממושבה חקלאית לעיר ואם בישראל.

בשנת 1922 הקים היזם ויינשטיין מסגרייה בפתח-תקוה. באותה שנה הוקם במושבה גם בית אריזה מצויד במכונות אריזה חדישות. את בית האריזה ייסדו יהודים אמריקאים בתור חברת מניות, ורוב המניות נמכרו לאנשים הקרובים לתנועת העבודה. היזמים הבטיחו שבבית האריזה יעבדו רק פועלים עברים. חברת "פרדס" (חברה ליצוא פרי הדר) של האיכרים ראתה בבית האריזה המודרני הזה מתחרה קשה, ולא הניחה לאיכרים לשלוח אליו את הפרי שלהם. הנהלת בית האריזה היתה חסרת ניסיון במשלוח פרי מן הארץ, והחברה נקלעה למשבר כספי. הנהלתה החליטה אפוא להרע את תנאי העבודה, מבחינת השכר ושעות העבודה - ואם לא די בכך, חוזה העבודה שהוגש לפועלים לחתימה היה כתוב אנגלית. הפועלים דרשו חוזה בעברית, והמנהל אף פיטר פועלת שעמדה בתוקף על דרישה זו. או-אז הודיעו כל הפועלים שהם עוזבים את העבודה, והמנהל נאלץ לסגת מעמדתו ואמר ש"לא ידע שהעברית היא עיקרון כה מקודש אצל הפועלים". אבל הסכסוך התמקד על תנאי העבודה, לא על הלשון העברית.

בשנת תרפ"ג (1923) פתחה יק"א בפתח-תקוה בית חרושת לתעשיית בושם ומלח לימון, ועבדו בו עשרים פועלים. כעבור שנתיים הקימו האחים ברקוביץ מפעל לייצור מכונות. ואולם חרושת של ממש קמה בפתח-תקוה רק בשנות השלושים הראשונות, כשהארץ זכתה לגיאות כלכלית. התנופה באה מבחוץ, עקב יוקר הקרקע בתל-אביב וברמת-גן, והיזמים שחיפשו קרקע בקרבת מקום, נתנו את עינם בחורשת הברון שבפאתי פתח-תקוה. בשנת תרצ"ד (1934) הפשירה המועצה המקומית את הקרקע לבנייה לתעשייה. עצי החורשה נעקרו והיא חולקה לשטחי בניין שנועדו במקור לשלושים מפעלי חרושת ותעשייה. יש המונים את תולדות התעשייה בפתח-תקוה מן השנה הזאת. המקום נקרא, כאמור, קריית-אריה, על שמו של אריה שנקר, נשיא התאחדות בעלי התעשייה ומחלוצי התעשייה בארץ-ישראל. מרדכי שנקר, אחיו של אריה, הקים שם בשנת 1951 את בית החרושת לצינורות "צינקל". בשנות התשעים כבר נוהל בית החרושת בידי הנכד, ראי. המשפחה גאה בעובדה שתמיד עסקה בתעשייה ולא שלחה את ידה בעסקי הבורסה.

דורות רבים קודם שנכנס למילון המושג "איכות הסביבה", נתנו מתכנני התעשייה בפתח-תקוה את דעתם לאיכות הסביבה וחילקו את השטח ל"תעשייה מזיקה", ל"תעשייה קלה" ול"תעשייה כבדה". לתעשייה המזיקה הוקצה האזור המזרחי, כדי למנוע את הרוחות מלשאת את העשן ואת הגז אל המושבה; לתעשייה הקלה הוקצו מגרשים לאורך הכביש לתל-אביב; קריית-אריה נועדה לתעשייה הכבדה.
הקמת אזור התעשייה קריית-אריה משכה פועלים עברים רבים מן החקלאות לבניין. חורשות ומטעים פינו מקום לבניינים גדולים, שבהם פעלה התעשייה.