סיפורו של מקום

פקידי הברון לא היו מוכנים לטפל בכל ענייני המושבה, ודרשו שהתושבים יבחרו ועד, שכן עד שנת תר"ן לא היה מוסד ציבורי שניהל את ענייני המושבה.

אור ליום י"ב בחשוון תר"ן התכנסו בני המושבה והחליטו לבחור ועד כללי "מבעלי כרמים, 'בייערס' (פרדסים) ושדות, אשר לכל הפחות יש להם עשרה דונם נחלה זולת מקום מושב (בית מגורים)". נבחרו דוד איזראליס (ישראלית), משה סלור, יהודה ראב, משה גיסין, ליב סלומון, מרדכי שמולביץ, אבא למפרט ושמואל יוסף גינזבורג.

פקידי הברון שללו את עצמאותם של האיכרים, שייסדו את המושבה כדי להיות אדונים לעצמם ולהתפרנס מיגיע כפם. בתקופת הפקידות נעלמה העבודה העצמית, שכן שיטת העבודה בכרמים לימדה את האיכרים שכדאי להם להעסיק פועלים ערבים - שהיו בקיאים יותר בעבודת האדמה והיו זולים מאוד. הנטיעה הנרחבת של כרמי גפנים הרחיקה את המתיישבים מן הפלחה, תחילה בפקודת פקידי הברון ואחר-כך מרצון, וברבות הימים אף גרמה למשבר קשה ולעקירתם של כרמים רבים.

ואם לא די בכך, נהגה הפקידות בשרירות לב כלפי האיכרים עד שפקעה סבלנותם של אלו והם החלו להתלונן לפני הברון. נפשו של הברון נקעה מן הסכסוכים במושבות, ובשנת תר"ס (1900) הוא החליט למסור את ניהולן לידי יק"א.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.