סיפורו של מקום

רעיון ייסודו של עין-גנים, מושב הפועלים הראשון בארץ-ישראל, נתגבש בקרב הפועלים, שרצו ליישב את הפועל העברי על קרקע משלו הסמוכה למושבה שבה עבד, וכך לקשר בינו ובין המושבה. אבל להבדיל מראשוני האיכרים בפתח-תקוה השכנה, הם לא ביקשו תמיכה כספית אלא רק הלוואה מבנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק - לימים, בנק לאומי לישראל, בל"ל), אבל הבנק סירב לתת להם הלוואה והפנה את הפועלים לוועד האודסאי של חובבי ציון. הקרן הקיימת לישראל היתה מוכנה להשקיע בהקמת משקי העזר במושב, אבל הפועלים התנגדו לקבל סיוע ממנה משום שלדעתם נועדה הקרן לרכוש קרקעות ולא להשקיע כספים במשקים. הוועד האודסאי לקח אפוא הלוואה מן הקרן הקיימת לישראל, קנה את האדמה ומכר חלקות ממנה לפועלים.

בראשית תרס"ח (1908) נסתיימה רכישתם של 522 דונם מאדמות הכפר הערבי פג'ה, שגבל בפתח-תקוה. "הפועל הצעיר" כתב בחודש שבט תרס"ט (1909) כך: "האדמה נחלקה לפי גורל בין 31 פועלים, לכל אחד 11 דונם. מלבד זאת נתנו מאה דונם לכולם בשותפות" (כלומר, שטח ציבורי). באדר ב' תרס"ח דיווח "הפועל הצעיר", שהפועלים שהתנחלו בפג'ה העניקו למושב שלהם את השם עין-גנים.

ברביעי לחול המועד סוכות תרס"ט (אמצע אוקטובר 1908) נחגגה חנוכת עין-גנים בחגיגה גדולה. ואכן, לתנועת הפועלים ולהתיישבות העובדת בארץ-ישראל היתה בהקמת המושב משום סיבה טובה למסיבה. מאז הקמתה שימשה עין-גנים מרכז לפעילות חברתית ותרבותית של אנשי העלייה השנייה. כאן התגוררו ופעלו בחירי האידאולוגים ואנשי הרוח של תנועת העבודה: אהרן דוד גורדון, ברל כצנלסון, יוסף חיים ברנר, יעקב רבינוביץ, דוד שמעוני (שמעונוביץ) ועוד. כאן נוצר ההמנון של גורדון "האדם והטבע" וכאן הוקמו מוסדות מרכזיים של ההתיישבות העובדת. פועלים רבים ראו בעין-גנים אבן פינה של הפועל העברי העומד ברשות עצמו.

משה סמילנסקי, האיכר והסופר יליד רוסיה, כתב כך: "כל חבר מחברי עין-גנים שילם מקדמה קטנה על חשבון הקרקע והתחייב לשלם את המותר במשך שנים רבות, וכן התחייב כל חבר להשתתף במימון חפירת באר." בקושי רב השיגו המייסדים רשיון מאת השלטונות התורכיים לחפור באר ולהקים עליה בית בשביל המכונות. את הרשיון הזה ניצלו חמישה חברים והקימו לעצמם בתים קטנים למגורים. כשנודע הדבר לממשלה, היא שלחה חיילים להרוס את הבתים, אבל מאחר שכבר נבנו להם גגות, לא היה אפשר להרוס את הבתים, שכן על-פי החוק העות'מאני, כאמור, אסור היה להרוס מבנה עם גג ולו גם נבנה המבנה בלי רשיון.

עם מייסדי עין-גנים נמנה נתן שיפריס, שעלה מרוסיה בתרס"ד (1904), עבד בפרדסי פתח-תקוה והיה ממייסדי הפועל הצעיר וחבר הוועד המרכזי שלו. בתרע"ב (1912) הוזמן שיפריס לעבוד בתור מכונאי במפעל ההשקיה בפתח-תקוה. בעין-גנים הוא פיתח משק עזר למופת, נטע פרדס והתמסר לבלשנות בתחום מונחי מכונאות, חקלאות, מדעי הטבע והטכניקה. לימים צירפו ביאליק אל ועד הלשון העברית, וכך נקשרה עין-גנים החקלאית אל התחדשות הלשון העברית. בתקנות שקבעו לעצמם מקימי עין-גנים תפסה הלשון העברית מקום של כבוד, ונקבע שזו "תהיה שלטת בבית ובחוץ".

סעיף חשוב אחר בתקנון של עין-גנים קבע שלא תהיה "ספקולציה" במכירת קרקעות. עוד קבע התקנון, שהמושב יתבסס על עבודה עצמית ורק באין בררה יהיו בה שכירים, אבל הללו יהיו אך ורק יהודים. אלא שכבר בתחילת הדרך התעורר הצורך להשתמש בעבודה ערבית: לצורך חפירת הבאר הראשונה נשלחו שליחים לכל המושבות כדי למצוא קודחי בארות יהודים, אלא שעובדים יהודים לא היו בנמצא, וכך נאלצו מייסדי עין-גנים, למרבה הצער, להתקשר עם קבלן ערבי. מקרה אחר של פנייה לעבודה ערבית אירע כשאחד החברים שכר פועלים ערבים לרצף את ביתו, משום שהפועלים היהודים דרשו יותר. בתגובה פרצו לביתו פועלים ופועלות צעירים ועקרו את המרצפות, וסופו של דבר שהחבר מכר את חלקתו בעין-גנים ולא שב לשם עוד. ולא זאת אף זאת - גם תולעת הספקולציה התגנבה לתפוח האידאולוגי: ועד עין-גנים עמד למכור שטח של שלושים דונם לשלושה מתיישבים חדשים. באספה כללית שזומנה כדי לדון בעניין, דרשו רבים מן החברים שהמתיישבים החדשים ישלמו את מחיר השוק של הקרקע בפתח-תקוה, והרווח ילך לבניין בית עם בעין-גנים. המתנגדים היו במיעוט.

בינתיים התפתחו ניגודים חריפים בין פתח-תקוה לבין מושב הפועלים החדש. ה"אם" הוסיפה לחיות על עבודה שכירה, ערבית או מעורבת (למעט מעטים שהקפידו על עבודה עברית), ואילו ה"בת" דגלה בעבודה עצמית ועברית. לא כל הפועלים ראו בעין יפה את התבדלותה של עין-גנים מפתח-תקוה, והגדיל לטעון בעניין זה יעקב רבינוביץ, יליד רוסיה ואיש הפועל הצעיר, שכתב בעיתון התנועה בכ"ז באלול תרע"א (20 בספטמבר 1911) כך: "בני עין-גנים אינם צריכים לחשוב על התבדלות. בפתח-תקוה יש בית ספר, רופא ומוסדות ציבור, שבני עין-גנים משתמשים בהם בלי להכניס כלום לקופת פתח-תקוה. וחוץ מזה, כמעט כל בני עין-גנים עובדים בפתח-תקוה. הדבר האחד הנותן זכות לעין-גנים לחלוק על פתח-תקוה זה הפרינציפ [העיקרון] של עבודה יהודית. אבל אין ספק שבו ביום אשר העבודה היהודית תתבסס בפתח-תקוה, יבוטל גם פירוד פורמלי זה מאליו, ועין-גנים תהיה אז פרבר של פתח-תקוה." ואכן נבואה זו עתידה היתה להתגשם ברבות הימים.

ואולם הקדמנו כאן את המאוחר. זמן קצר לאחר ייסוד המושב נתברר שההשקעות הכספיות הקשורות בבניינו גדולות מן ההערכות הראשונות. המתיישבים התקשו לעמוד בעול הכספי, ועל כן הוצע להקטין את יחידת הקרקע לכל חבר ולהגדיל את מספר המתיישבים במושב. הצעה זו נבעה גם מעול העבודה הכבד שקיבלו עליהם בוני המושב: כל היום הם עבדו בתור שכירים בפרדסי פתח-תקוה ובערב, ולעתים אף בלילות לאור הירח, הם עבדו במשק שליד הבית.

אחד-אחד נשרו חברים מעין-גנים, וכך פרשו כמחצית מן המייסדים והמתיישבים הראשונים בשנים הראשונות. בימים ההם של מצוקה ורפיון-ידיים השתקע בעין-גנים אהרן דוד גורדון, שהיה המורה הרוחני של תנועת הפועלים בראשית דרכה בארץ-ישראל. גורדון ראה בעבודה ערך עליון בחיי האדם עד כדי העלאה למדרגה של דת ("דת העבודה"). "הזקן", קראו לו חבריו בחיבה ובהערצה, אף כי היה רק בשנות הארבעים לחייו. גורדון דגל בעבודה גופנית וראה בה, כאמור, גאולה לאדם ולעם. הוא האמין שניסיון עין-גנים עשוי לקבוע את גורלה של תנועת הפועלים העברית.

"הזקן" התגורר בצריף דל, שהיה בעיניו "ארמון". אל הצריף הזה נמשכו ובאו חברי עין-גנים וכן פועלים ואנשי רוח ממושבות אחרות. מן הצריף הזה קרנה השפעה גדולה על אנשי העלייה השנייה.
היו שבאו לשם לצורך עבודה והיו שבאו לביקורי ידידות. עם המבקרים נמנה הסופר ש"י עגנון, שכינה את מקימי עין-גנים "נאמני ארץ". באחד הרומנים שלו על העלייה השנייה ("תמול שלשום"), כתב ש"י עגנון כך: "יצחק גמר אומר בלבו להמתין [בפתח-תקוה] כדי לראות את עין-גנים. מושב עובדים זה, שנוסד בימים הרעים, בזמן שרבים הוכרחו לצאת מן הארץ, משום שלא מצאו מה יעשו, יקר הוא בעינינו, כעין עדות חיה ונאמנה לאפשרות קיומנו בארץ.

"האדמה שהיתה מעלה קוצים וברקנים, לטאות ועקרבים, עכשיו מגדלת אילנות וירקות, עופות ובהמות, בתים וצריפים, אנשים, נשים ותינוקות. ביום האנשים עושים בפתח-תקוה, זה כשכיר חודש וזה כשכיר יום. אבל עם ערב חוזרים הם מעבודתם ומעצימים את כוחם בשביל כפר מושבם.

"ומים לא היו להם, שבאר המים רחוקה היתה ממקום מושבם, דרך חולות וקוצים וברקנים, והם היו מהלכים יחפים לפי שהיו חסים על מנעליהם, אבל לא חסו על עצמם... הם חרשו וזרעו ונטעו... והיו מביאים מימיהם מרחוק להשקות גניהם. זה עין-גנים, שהוא המושב הראשון לפועלים בארץ-ישראל שקנו להם את מקומם בעבודתם."

אנשי העלייה השנייה נהגו, כאמור, להתכנס במושב ולדון על דרך בניין הארץ, ולאחר הדיונים היו יוצאים במחולות. גורדון, המבוגר מכולם, רקד בדבקות והלהיב אחרים, ובכך רצה לומר שהעבודה היא כל חיינו, אבל השירה מלכדת והריקוד בצוותא מרומם ומזין את הנפש ונותן תוכן לעבודה של יום המחר.

בחג השבועות תרע"א (1911) נתקיימה במקום הוועידה החקלאית הראשונה של פועלי יהודה במעמד אורחים
רבים ובאווירה חגיגית.

עין-גנים, שהיתה שיא פועלו של הוועד האודסאי בתחום זה, נזקפה לזכותו של מנחם אוסישקין, ועל כן נתקבל האיש בכבוד רב בביקורו בפתח-תקוה בכ' בטבת תרע"ג (30 בדצמבר 1912).

ברל כצנלסון, יליד רוסיה, מורה ומנהיג תנועת הפועלים בארץ-ישראל, אמר בהרצאתו "על מושבי הפועלים" בוועידת פועלי יהודה שהתקיימה בבן-שמן בכסלו תרע"ג (1913) כך: "מושב העובדים היחיד שהצליח במידה ידועה ומשמש דוגמה ורבים מאתנו מתייחסים אליו ברגש של חיבה והכרה - הוא עין-גנים, שהיה למבצר העבודה העברית וגם לפינת נוחם לפועלים הצעירים והחדשים."

יצחק וילקנסקי-וולקני, האגרונום יליד ליטא, שעלה לארץ-ישראל בתרס"ח (1908) והיה מנהל חוות בן-שמן ולימים מקים ומנהל תחנת הניסיונות לחקר החקלאות ברחובות, ניתח את פרי הניסיון במושבות וביישובי הפועלים ובא לידי מסקנה כי "לא מושבי פועלים אלא מושבי עובדים [דרושים לנו]. מושב פועלים, עיקר פרנסת מתיישביו על עבודה שכירה ועבודת משקם נעשית בשעות הפנויות. דרוש לנו מושב עובדים, שהמתיישב בו כל כוחו ואונו יהיו נתונים לבניין משקו, ממנו קיומו העצמי לו ולמשפחתו."

לימים היו חברים בעין-גנים שוויתרו על עבודתם כשכירים אצל הזולת והתמסרו למשקם בלבד. מושב הפועלים היה בהדרגה למושב עובדים ושימש מופת לבאים אחריו. ביום ה' בחשוון תר"פ (19 באוקטובר 1919) התכנסה בעין-גנים האספה המייסדת של ארגון חברים להקמת מושבי עובדים, שהשתתפו בה כארבעים חברים שרצו לשאוב השראה ממושב הפועלים הראשון. על-פי הדגם של עין-גנים הוקם בתרפ"א (1921) נהלל - מושב העובדים הראשון בארץ-ישראל. נהלל נטלה מעין-גנים את עקרון העבודה העצמית, שהיא עברית ואינה מנצלת את הזולת, ואת עקרונות הבחירה החופשית של החברים והעזרה הדדית. מייסדי נהלל לא קיבלו בעלות פרטית על האדמה, אלא התיישבו על אדמת הלאום כדי למנוע ספסרות בקרקע.
כך היתה עין-גנים אות ומופת ליישובים אחרים.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בקיץ 1914, פגעה בעין-גנים כפי שפגעה ביישוב העברי כולו. העבודה בפרדסי פתח-תקוה נתמעטה ועל בתי הפועלים איימו אבטלה ורעב. כמו כן רבצו חובות כבדים על חברי המושב, ואם לא היה די בכל אלה - פקדה מכת הארבה את הארץ והממשלה העות'מאנית הוציאה צו גיוס לצבא לכל הגברים הכשירים. רבים גויסו לעבודת כפייה בצבא, ואחרים הסתתרו מעיני השוטרים המחפשים עריקים. עין-גנים נידלדלה מגברים - מהם שגויסו לצבא, מהם שנדדו למקומות אחרים עד יעבור זעם. כשקרב קו החזית לאזור יהודה, ניטש המושב לגמרי.

בשנות המלחמה נהרסו בתי המושב בחילופי האש הארטילרית בין הכוחות התורכיים לאנגליים, ומה שלא נהרס - נשדד ונחרב, וכך נתגלה מראה מחריד לעיני החברים בשובם לעין-גנים עם שוך הקרבות. כדי לשקם את משקיהם חזרו החברים להיות שכירים אצל איכרי פתח-תקוה. כמו כן נחלצה הנהלת בנק אפ"ק לעזרת חברי המושב ונתנה להם הלוואה קטנה.

מאמציהם של חברי עין-גנים לשקם את משקיהם מפגעי המלחמה נשאו פרי. בתרפ"ב (1922) כבר נמסר כי "עין גנים מתפתחת יפה מאוד. אין בעלי האדמה הולכים לעבוד אצל אחרים. כולם עסוקים במשקיהם. החצרות מלאות עופות וזמזום הדבורים נשמע בכל פינה, הבתים מוקפים גינות וגנים והמראה החיצוני של המושבה נעים מאוד."