סיפורו של מקום

בשנת תרמ"ד (1884) היו בפתח-תקוה שישים ושלושה ילדים בגיל חינוך ושנים-עשר איש שימשו בתור מורים. באותה שנה יסד הרב-האיכר-החלוץ, ר' אריה ליב פרומקין, מוסד חינוכי דתי שנועד לחנך את תלמידיו ל"תורה עם דרך ארץ". בני דורו לא הבינו אותו והציקו לו בלי הרף. באותה תקופה חיבר הסופר, הפדגוג, העיתונאי וההיסטוריון, זאב יעבץ, את תכניתו "על דבר החינוך לילדי האיכרים בארץ-ישראל", בעת שהותו ביהוד. אבל גם גורלו של יעבץ לא שפר, ותכניתו, שהיו בה ערכים רבים של "תורה עם דרך ארץ" וגם יסודות חשובים של חינוך עמלני-דתי-לאומי לילדי היישוב העברי המתחדש, לא זכתה להכרה ולמימוש. בסופו של דבר ירד זאב יעבץ לגולה, והוא מיואש ושבור-לב.

בשנת תרס"ג (1903-4) נוסדה בירושלים חברת "שומרי תורה", שפתחה בתי תלמוד -תורה בפתח-תקוה ובמושבות אחרות. בשנת תר"ע (1910) ייסד כולל הו"ד (ראשי-תיבות של הולנד-דויטשלנד [גרמניה]), את ה"תלמוד תורה" לבנים לאחר שרכש את ה"חדרים" המפוזרים.
עד מהרה הבינו אנשי "שומרי תורה" שהמצב במושבות מחייב להכניס בתכנית הלימודים של התלמוד תורה גם לימודים כלליים - תכניות חינוך שרק דור אחד קודם לכן היו פסולות ומושמצות. רבנים ואנשי שם פנו אל נדבנים יהודים בגרמניה בבקשה שיפרסו את חסותם על מוסדות "שומרי תורה" בארץ-ישראל ושישלחו לארץ פדגוג שומר מצוות שיארגן את התלמוד תורה בפתח-תקוה ובארץ כולה. שתי המשאלות נענו ונמצא האדם המתאים לביצוע המשימה: הרב הד"ר משה אויערבך (הרמ"א), ששמו הלך לפניו בקרב "צעירי אגודת ישראל" בגרמניה.

אויערבך היה איש אשכולות: תלמיד חכם ופדגוג, איש ציבור נאמן ומסור, אדם צנוע, בעל קסם אישי ומידות תרומיות. הוא בא לפתח-תקוה ערב חג הסוכות תרס"ט (1909) והסב את שמם של מוסדות התלמוד תורה ל"נצח ישראל" - על-פי הצעתו של הרב יצחק אייזיק הלוי. בית הספר לבנים "נצח ישראל" נחנך בשנת תר"ע (1910) וכעבור שנתיים הקימה חברת נשים מפרנקפורט על נהר מיין את בית הספר לבנות "נצח ישראל". בשנה הראשונה למדו בו ארבעים תלמידות מחוגי החרדים. בשל מחסור במורות קיבלה מרטה ליפשטט, שהוזמנה מהמבורג לנהל את המוסד, אחדות מתלמידות פיק"א בתור מורות-עוזרות.
את המגרש להקמת "נצח ישראל" בנים בפתח-תקוה תרם איש הירקונים אברהם וינקלר, ואילו בית הספר לבנות פעל בשנתיים הראשונות לקיומו בדירות שכורות. בשנת תרע"ג (1913) נרכש בתרומותיהם של שני נדיבים מגרמניה מגרש (היום ברחוב מוהליבר) לבית הספר לבנות, ותקציב הקמתו של הבניין הושלם בסיועו של הד"ר זונדהיימר מפרנקפורט.

מאז ייסודם רשמו בתי הספר "נצח ישראל" בנים ו"נצח ישראל" בנות פרקים מאלפים בתולדות החינוך הדתי-הלאומי באם המושבות. שניהם שקדו על החדרת הערכים של "תורה עם דרך ארץ" בלב חניכיהם, ועשו חיל בהנהגתו של הרב אויערבך שעמד בראש המפעל החינוכי הזה עד שנאלץ לעזוב את ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה משום שהיה נתין זר.

בתחילת פעילותו של אויערבך, בשנים 1917-1909, היו שני בתי הספר בניהול משותף. בראש בית הספר לבנות עמדה, כאמור, מרטה ליפשטט וכן תרזה דרייפוס. בשנים 1924-1917 צורפו בתי הספר "נצח ישראל" לרשת החינוך הדתי של המזרחי. בשנים 1947-1934 שב אויערבך לארץ-ישראל וניהול שני בתי הספר שב והופקד בידיו. לאחר הקמת המדינה הופרדו בתי הספר ובשלהי שנות השבעים הוכר "נצח ישראל" בנים בתור "בית ספר קהילתי".

בתכנית הלימודים שהנהיג אויערבך ב"נצח ישראל" יוחדה תשומת לב רבה ללימוד החקלאות. שמואל ליפשיץ, מבוגרי בית הספר החקלאי במקוה-ישראל, הוזמן לנהל מגמה זו. נרכש מגרש שנועד לגינה, נבנתה ברכת מים להשקיה, ניטעו עצי פרי וסודרו ערוגות קטנות ובהן שלטים מודפסים שציינו את שם התלמיד המטפל בערוגה ואת שם הצמח שצמח בה. בד-בבד למדו התלמידים דינים הקשורים בחקלאות וקיום מצוות התלויות בארץ.

אחת הבעיות הקשות שבה טיפל הרמ"א עם הגיעו לפתח-תקוה, היתה שאלת ספרי לימוד וספרי קריאה בלשון העברית, שעדיין לא היו בנמצא בעת ההיא. על המורה לגאוגרפיה ולמתמטיקה י' כץ (בנו של מיכל ליב כץ, מראשוני המושבה) הוטל לתרגם ספרי לימוד מגרמנית לעברית. כמו כן הובאו ספרי לימוד וספרי קריאה מחוץ לארץ.

כשנה-שנתיים לאחר פתיחת בית הספר לבנות הקים הרמ"א גם גן ילדים דתי ששכן בבית כהן ברחוב רוטשילד. הגננת הראשונה היתה הורביץ-לוין. בשנה הראשונה לקיומו למדו בו בנים בלבד, אבל בהסכמת הרב קוק הותר לילדים ולילדות ללמוד יחד בגן הילדים. לאחר שהוקמו עוד מבנים לבית הספר, הועבר גן הילדים לתחום "נצח ישראל" בנות. לאחר מכן, כשגדל מספרם של הגנים הדתיים, הם הועברו למבנים מיוחדים שמחלקת החינוך הועידה בעבורם במקומות שונים בעיר.