סיפורו של מקום

מאז ומעולם תפסה הדת היהודית מקום של כבוד בפתח-תקוה. כבר כשסימנו חלוציה הראשונים של המושבה את גבולותיה, דובר על מינוי רב למקום, וכבר בשנת תרמ"ה (1885) מונה הרב הראשון, הרב הגאון אהרן הכהן אורלינסקי, שעלה לארץ ישראל עם אנשי ביאליסטוק ושימש רבה הראשי של פתח-תקוה עד יום מותו.

בשנת תרפ"ב (1922) נוסדה לשכת הרבנות של פתח-תקוה וכיהנו בה רבנים שמילאו תפקידי מנהיגות בתחום הדת. הם טיפלו בסכסוכים שבין אדם לחברו ובבעיות אישות, וגם בשאלות משפטיות שונות של היישוב שהיה לעיר.

פתח-תקוה שייסדו אותה אנשים דתיים, שמרה שנים רבות על צביונה הדתי ובכך נבדלה מן המושבות הראשונות האחרות. במשך הזמן גדלה האוכלוסיה החילונית במושבה, אבל ההוי הדתי משמר בה. כל ענייני הדת מרוכזים בידי המועצה הדתית, המשמשת מרכז רוחני לתושבי העיר ומספקת שירותי דת מגוונים: כשרות, שחיטה, שמירת שבת, מקוואות, עירובין ועוד. בית הכנסת הגדול "בית יעקב", הוא אחד מבתי הכנסת הוותיקים בארץ. הישיבה הגדולה "ישיבת לומז'ה" הועברה לפתח-תקוה ונחשבה לגולת הכותרת של החינוך הדתי והתורני במושבה.

אחד המאפיינים של פתח-תקוה מאז ומעולם היה השילוב של דתיים וחילוניים שחיו בה אלה לצד אלה והשתדלו להתחשב איש ברגשות רעהו.