סיפורו של מקום

בפתח-תקוה עם ייסודה היה גם בית-חרושת וחרשתן - אלחנן בולקין, שהתיישב ב"סניף" של המושבה - ביהוד. יוצאי ביאליסטוק הרבים בין הפתח-תקוואים בקיאים היו במלאכת האריגה, שכן ביאליסטוק היתה ידועה כאחד ממרכזי הטקסטיל ברוסיה אבל בולקין הוא היחידי ביניהם שרצה לעסוק בתעשיית האריגה גם בפתח-תקוה. אלחנן בולקין רכש חלקת אדמה בפתח-תקוה מידי השליח הממולח אברהם קופלמן. הוא הגיע ליפו עם משפחתו בשנת תרמ"ב (1882) ללא רשיון כניסה. בולקין ובנו הבכור הצליחו להתחמק ולרדת מהאניה, אבל אשתו והילדים אנוסים היו להפליג לביירות ושם הורדו לחוף ונכלאו. יהושע שטמפפר, מראשוני פתח-תקוה, הגיע לביירות והודיע למנהל בית-הסוהר, כי האשה היא אשתו והבנים צאצאיו והם נשלחו עמו ליפו. בולקין התיישב כאמור ביהוד, קשה היתה הפרנסה ובולקין החליט להקים מפעל בגדים, כי לחיות ממנו.

סבור היה, כי יש לנהוג כשכנים הערבים, הלובשים בגדים המתאימים לאקלים הארץ וה"עבאיה", המזכירה את הטלית, צריכה להיות גם הלבוש של האיכר היהודי. מפעל אריגה יוכל גם להעסיק נשים שאינן עובדות עבודת אדמה, וכן יוכלו האכרים - שכניו לפתח ליד משקיהם עדרי צאן, מהם יבוא הצמר הדרוש למפעל.

בולקין התקשר עם מכריו בביאליסטוק וביקש שיעזרו לו לרכוש מכונות אריגה וטוויה, כדי להקים את בית החרושת הראשון בארץ ישראל. חבריו נענו לו ושלחו ליהוד את חלקי המכונות. בולקין הרכיבן בעצמו, וכעבור זמן לא רב התחילו מכונות-האריגה לעבוד בביתו ביהוד וקולן נשמע בכל הכפר.

מאחורי הנולים היו רכונים בולקין עצמו, בני משפחתו וכמה מבנות השכנים. תושבי הכפרים היהודים שזה עתה קמו אמנם לא מיהרו לרכוש את "עבאיותיו" של בולקין, אולם כאשר בה הברון רוטשילד לערוך אתביקורו הראשון בארץ, ביקר גם במפעל ביהוד. בולקין הסביר לו את תכניותיו והברון התלהב ממנו, הזמין "עבאיות", כדי לחלקן לאכרים בעקרון ובזכרון-יעקב ופסק: "לבוש זה מתאים מאוד לאקלים המקום ולצרכי האיכ היהודי". בולקין גיווה כי מעתה עתיד מפעלו מובטח. אולם המציאות טפחה על פניו. הברון חזר לפריז ופקידיו מנעו עזרה מהמפעל. עדרי צאן לא קמו במושבות ואת הצמר הדרוש לעבאיות היה הכרח לקנות בכסף רב בשווקי לוד ורמלה. מספר הקונים היהודים לא היה גדולוהתחרות עם התוצרת הערבית היתה גדולה. שלוש שנים השקיע בולקין במפעל האריגה והפסיד כסף רב. הקשיים הכריעוהו, בשנת תרמ"ח (1888) התיישבו אכרי יהוד מחדש בפתח-תקוה הסמוכה ואלחנן בולקין חיסל את מפעלו. הוא עבר לראשון לציון ושם עבד ביקבי הברון עד סוף ימיו.