סיפורו של מקום

השנים השקטות בתקופת הנציב העליון הלורד פלומר יצרו את האשליה שביטחון הארץ נתון בידיו הנאמנות של השלטון הבריטי. ענייני ה"הגנה" הוזנחו למדי, ורק קומץ מתנדבים הוסיף לשרת את כוח המגן העברי.
בקיץ תרפ"ט (1929) עזבו רוב פקידי ממשלת המנדט את הארץ כדי לבלות את חופשתם באנגליה, וראשי היישוב יצאו לציריך לקונגרס הציוני הט"ז.

הערבים ניצלו את הזמן הזה להגברת ההסתה. ביום ו', י"ז באב תרפ"ט (23 באוגוסט 1929), תקף המון ערבי פרוע את השכונות היהודיות בירושלים, וחיש-מהר פשטו המאורעות על פני הארץ.

בישיבת ועד השמירה שנתקיימה בשבת, י"ח באב תרפ"ט (24 באוגוסט 1929), הוחלט לארגן את השמירה במושבה. ועד השמירה הורה שלא לפגוע בפועל ערבי המבקש להיכנס לפתח-תקוה. "בשעה שאש ההסתה עוברת על כל הארץ, אסור להוסיף שמן למדורה," אמר אברהם שפירא.

אחר-הצהריים נתקבלה ידיעה במשטרה המקומית שאלפי ערבים מתקדמים משכם ומטול-כרם לעבר מושבות השרון. אותו הלילה ליל שימורים היה במושבה לכל הגברים הכשירים להגנה. הילדים הועברו מגבעת-השלושה לבית הספר "נצח ישראל", וכן גם נשים וילדים מהתחיה וממחנה-יהודה. על משק הפועלות הוצבו משמרות מיוחדים.

על הטבח בחברון נודע במושבה באיחור. מבני פתח-תקוה מצאו את מותם בחברון אליהו סנדרוב, אברהם אורלנסקי, צבי הלר, חנה סלונים ובנימין הורביץ.

ביום ג' (כ"ב באב) הודיע אחיו של שיח' אבו-קישק, שהוא נכון לקיים את שבועתו שנשבע בשנת תרפ"א (1921), לאחר שהערבים זכרו היטב את לקח הקרבות, ועל כן הוא לא ייקח חלק בתקיפת המושבה. לאות אחווה הודיע השיח' שהוא מוכן להביא ירקות בזול לשוק של פתח-תקוה. ועד השמירה החליט שלא לדחות את היד המושטה לשלום, אבל מחמת אי-הבנה, התרגש הקהל למראה הערבים והשחית כמה ארגזי עגבניות שהביאו עמם, והללו ברחו על נפשם. בו-ביום ביקר שפירא אצל אבו-קישק והביע את צערה של המושבה על מה שאירע, והערבים קיבלו את ההתנצלות.

כדי להבטיח הגנה יעילה ולנצל את האנשים ניצול מרבי, חולקה המושבה לארבעה אזורים: 1) מפרדס קרול עד כרם רוזוב; 2) השטח שבין פרדס קרול עד גן קרמנצקי; 3) רחוב רוטשילד-כרם חיון; 4) כרם רוזוב-כפר-אברהם.

בסביבות המושבה נקבעו עוד שני אזורים: אזור גבעת-השלושה ואזור כפר-גנים - גת - רימון.
רוב הנשק - כמאה ועשרים רובים - היה בידי הוועד החקלאי. אבל אף-על-פי שמדובר היה בכמות לא מבוטלת באותו הזמן, לא היה בה די להגנת המושבה וסביבותיה. לפיכך הותקנו כמאה ועשרים רמחים בנפחיות המקומיות. לפי הצעתו של אליהו ירקוני ניגשו להכנת מוקשים, על-ידי מילוי תרמילים ריקים של פגזים שנותרו מימי התורכים בחומר נפץ ממחצבות מגדל-צדק. י' טקאץ, מקבוצת הכ"ג ששכנה במגדל, ידע להשתמש בחומרי נפץ, ועל כן הוטל עליו להכין כמויות גדולות של מוקשים. הוקם צריף מיוחד למטרה זו והוא החל בעבודתו, אבל בגלל העבודה בתנאי מחתרת פרימיטיביים קרתה לרוע המזל תאונה, וזו גרמה למותו.

החששות העיקריים התמקדו בכפר-גנים ובגת-רמון, שערביי יהודייה איימו עליהם. אנשי גת-רמון, כפר-גנים, גבעת-השלושה ותל-נטע סירבו לנטוש את בתיהם וארגנו שמירה מקומית, אבל לאחר שחולדה הועלתה באש, הוכרז מצב חירום באזור, וכמה עמדות בגבעה הועתקו מדרום לכפר-גנים.

למרבה המזל, לא נפגעה פתח-תקוה פגיעה קשה במאורעות תרפ"ט (1929), שנסתכמו במאה שלושים ושלושה הרוגים יהודים בכל רחבי הארץ ובשלוש מאות פצועים. הערבים ספגו מאות אבדות. באותה העת התבלטה כנופיית טרור פוליטית-דתית, "ברית לוחמי מלחמת הקודש" שמה, שבראשה עמד המטיף שיח' עז א-דין אל-קסאם, שאמר: "רצח יהודים הוא מצווה לאומית עליונה, דתית ופוליטית כאחת." היה ברור שמאורעות תרפ"ט אינם אלא קרב במערכה מתמשכת בין היישוב היהודי לבין שכניו הערבים בארץ-ישראל. היה צריך להפיק לקחים ולהתכונן לבאות.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.