סיפורו של מקום

הראשון שהנהיג את הובלת המשאות בפתח-תקוה - בעגלה רתומה לסוס - היה מרדכי דיסקין, תלמיד-חכם חובב-ציון שעלה לארץ-ישראל לאחר ששמע על הקמתה של המושבה החקלאית הראשונה בארץ, הלוא היא פתח-תקוה.
לצד עגלת המשא נעשה שימוש בגמלים ובאתונות להולכת "נוסעים" ומשאות. חלוץ ההובלה בגמלים היה משה עמנואל, שהוביל בעיקר פרי הדר. ענבים הובאו בעגלות, בתוך סלים מיוחדים ליקב בראשון-לציון - עד שנוסד היקב בפתח-תקוה.
את שירות הובלת הנוסעים ביססו בראשונה אברהם פלדמן, נחמן גרף ומשה ניקוליי, שאליהם הצטרפו צבי גרף ואפרים הלפרין.

הדיליז'נסים - מרכבות הנוסעים - הוכנסו לשירות בפתח-תקוה בשנת תר"ס (1900), לאחר שנבחר הוועד הראשון. הוועד הסדיר את התחבורה הציבורית באמצעות מכרז שזכה בו מי שהציע את הסכום הגדול ביותר ושהיה מוכן לעמוד בתנאי התקנון שקבע הוועד. שירות הדיליז'נסים פעל בקו פתח-תקוה-יפו עד שנת 1925, ואילו קו פתח-תקוה-ראש-העין האריך ימים עד למאורעות 1929. סלילת הכבישים לתל-אביב ולראש-העין והופעת כלי-רכב ממונעים סתמו את הגולל על שירות המרכבות הזה.

פעם אחת ביום היתה עגלה עושה את דרכה מפתח-תקוה ליפו: היא היתה יוצאת בבוקר ושבה בערב. הנסיעה בה נמשכה שלוש-ארבע שעות. לא אחת היה על הנוסעים לדחוף את העגלה במעלה גבעה או בחולות, ומפעם בפעם אף נאלצו לסייע לעגלון בפריקת המשא כדי להקל על העגלה להיחלץ מחול עמוק או מבוץ. העגלון היה מגייס את הנוסעים לעזרה בפנייה אל מצפונם: "צער בעלי-חיים", היה אומר ומצביע על הסוס המושך את העגלה. לאחר שנחלצה, היו הנוסעים שבים ומעמיסים עליה את המשא. רוב המשאות שנשלחו מפתח-תקוה היו תבואה, שקדים ויין.
מי שהתעתד לנסוע ליפו היה מתכונן למסע מבעוד יום ונפרד בהתרגשות רבה מבני משפחתו, משום ששודדי דרכים היו אורבים לעגלות.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.