סיפורו של מקום

אחד הלקחים שהופקו ממאורעות תרפ"ט הוליד את גדוד הכבאים המתנדבים בפתח-תקוה. וכך סיפר דוד גולדברג, שהיה במשך שנים מפקד הכבאים במושבה: "המטרה העיקרית בהקמת מכבי אש מתנדבים היתה הפחתת הנזקים לרכוש יהודי מחמת הצתות בידי פורעים ערבים. קיומם של השירותים הובטח בעיקרו מתרומות הציבור. את רוב פעולות הכיבוי עשו מתנדבים. בפתח-תקוה הוקם השירות לאחר השרפות הגדולות ביפו, בכפר-סבא ובגבולותיה הצפוניים של פתח-תקוה. הקמת השירות נסתייעה, בארגון ובהדרכה, במכבי אש מתנדבים תל-אביב."

הגדוד הוקם כבר בשנת תרפ"ט (1929) בתחנה צנועה בפינת הרחובות רוטשילד-חובבי-ציון. עד לפרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) גדל הגדוד והתפתח ביזמתם של פרץ פסקל ואחרים, שדאגו לבנייתו של בניין ומועדון ברחוב חפץ חיים.

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) וההצתות המרובות בסביבות פתח-תקוה מילאו את ידי הכבאים עבודה, אבל לרשותם לא עמד ציוד כיבוי מתאים. לא אחת הם סיכנו את חייהם, ומתחת למטר כדורים חשו בימים ובלילות למקום השרפה בין הפרדסים והשדות, לאור האש שחשפה אותם בחשכת הלילה, והודות לאומץ רוחם ולמאמציהם ניצל רכוש יהודי רב.

הפצצת תל-אביב על-ידי מטוסים איטלקיים בשנת 1940 פתחה דף חדש בהתפתחות הכבאות בפתח-תקוה. הסכנה מפני התקפות האויב האיצה את גיוסם של מתנדבים חדשים ושל כספים לרכישת ציוד נוסף, ובעיקר - חדש. התעורר צורך דחוף יותר במילוי השורות לאחר שכמה מן החברים הטובים ביותר התגייסו לצבא.
כל שירותי הכיבוי בארץ לפני קום המדינה שימשו מסווה לפעילותה של ה"הגנה" - הן פעולות ארגון הן פעולות מבצעיות כגון העלייה הלא ליגלית (ההעפלה).

באוקטובר 1942 נקרא בדחיפות דוד גולדברג שעבד בתור קבלן אספקה לבנייה לצבא הבריטי ולחברות קבלניות, אל המפגו"ש (מפקדת הגוש) של ה"הגנה", ושם דרשו ממנו ראש העירייה יוסף ספיר ומפקד הגוש צבי כהן להיות נציגה של ה"הגנה" במכבי אש. לשם כך היה עליו לקבל מינוי למפקד מכבי אש מטעם מפקדת הג"א (הגנה אווירית) המנדטורית. הממונה על ענייני הג"א בנפת יפו היה מושל הנפה הבריטי. "נסענו אליו," סיפר גולדברג בזיכרונותיו, "והוא חקר אם אני איש ה"הגנה". מזכירו, גוברניק, שכנע אותו שאיני קשור ל"הגנה", והוא נתן לי את כתב המינוי כ'מפקד יחידת הכבאים' בפתח-תקוה. וכן סופקו לי תעודות מעבר בשעת עוצר, דבר שאפשר לי לפעול לפי הצורך ב"הגנה" בזמן עוצר."

הסיבה ליוזמה הדחופה היתה השתלבות הדוקה יותר של ה"הגנה" בפתח-תקוה בנושא העלייה הלא ליגלית. תחנת הכיבוי בפתח-תקוה שימשה חוליית קישור בין הגופים השונים שפעלו בתחום זה.

"כשהתחלתי בתפקידי," הוסיף גולדברג לספר בזיכרונותיו, "מצאתי שהגדוד אינו גדוד: היו בסך הכול שלושה פעילים: עו"ד אליהו יגנס, צבי דינוביץ כמפקד וישי גולדברג. בתחנה היה עובד אחד בשכר סמלי, משה תבורי, הקצין הטכני, וכן אחד-עשר מתנדבים שפעילותם העיקרית תורנות לילה בתחנה (תורן אחד ללילה) וכעשרה שכירים מטעם הג"א שהתחלפו במשמרות, ועבודתם נפסקה כעבור כשנה. בתחנה היתה מכונית כיבוי אחת, של המועצה המקומית פתח-תקוה, ותפקידה העיקרי היה שטיפת רחובות המושבה במים למניעת אבק.
"בפעולה משותפת של עסקנים בכירים הצלחנו לקבל מכונית כיבוי, קומנדקר דודג' צבאי, וכמות קטנה של זרנוקים עשויים בד מרוח בזפת. (תוצרת ראשונה של פרנץ לוי, שקשה היה לפרוש אותם וקשה שבעתיים לקפלם.) הבריטים, כדרכם, הפלו לרעה את מכבי אש היהודים. לערבים נתנו הרבה ציוד ורכב משוכלל. מה שהצלחנו 'לקבל' היה בעזרת 'מתן בסתר'.

"זמן מה אחרי ניצחון הבריטים באל-עלמין שבצפון אפריקה (באוקטובר 1942), הפסיקה ממשלת המנדט לשלם משכורות לאנשי הג"א, התחנה התרוקנה ובמשך תקופה מסוימת נשאר בה עובר אחד בלבד, משה תבורי, ובלילות - אם לא היה מתנדב - חיברו את הטלפון אלי הביתה.
"בתקופה זאת נקטה הנהגת ה'הגנה' פעולה שבעקבותיה הוקמה הנהלה חדשה למכבי אש. ניתן לי איש קישור לנוער של ה'הגנה', החי"ש הצעיר (לאחר מכן גדנ"ע), שמואל אלבק. בתוך תקופה קצרה צירפנו לפעילות פלוגות נוער חניכי חי"ש צעיר (בני 15-13), שבמסווה של 'מכבי אש' פעלו בשורות ה'הגנה'. מספר המתנדבים הצעירים הגיע ל-65. (עם פרוץ המאורעות והרציחות בכפר יעב"ץ ובכפר יונה, בסוף 1947, נענו 56 מהם לקריאה הראשונה להתגייס לעזרת היישובים. הם התנדבו לשרת כנוטרים, ואחר-כך שירתו בצה"ל.) למעשה, הייתי אני המארגן העיקרי של כוח אדם מתנדב, והייתי פעיל רוב שעות היממה (בהתנדבות).
"ב-1948 נכנס הגדוד לביתו החדש ונרשם כחוק בממשלה. במלחמת העצמאות הגישו כבאי פתח-תקוה עזרה לכל מושבות השרון.
"מקיץ 1948, כשערביי הסביבה נטשו את כפריהם ורוב השטחים היו יבשים, החלו השרפות. שרפות לא מעטות נגרמו בגלל פעולות הצבא במלחמה. עתה הלך וגדל שטח הפעילות של מכבי אש מתנדבים פתח-תקוה: כשצה"ל התקדם - התקדמו כבאי פתח-תקוה. במכונית הכיבוי היחידה של פתח-תקוה סיפקנו תחילה מים לשתייה לצבא, ואחר-כך כיבינו שרפות עד גזר, נחשון, מורדות הרי ירושלים, הערים רמלה ולוד, שדה התעופה לוד, אור-יהודה, בית-דגן ויאזור, סרפנד (צריפין) ובאר-יעקב - בסך הכול 62 יישובים ויותר מחצי מיליון דונם. שטח זה עתיד היה להימצא באחריותנו עד חקיקת חוק הכבאות ב-1960.
"בתוך שנתיים, 1950-1949, עלו באש יותר ממאה אלף דונם פרדסים מוזנחים בכפרים הנטושים, בהצתות בזדון, בשרפות מקריות או בהיסח הדעת. לנו, לכבאים, היתה עבודה מאומצת שעות רבות, כשמכשיר הכיבוי העיקרי שלנו הוא המחבט. יום-יום היו הנערים חוזרים עייפים עד אפיסת כוחות. לאחר שוך הקרבות שכנעו אותי לעבוד בשכר בשירותי הכיבוי, מכיוון שבלאו הכי הייתי כל הזמן בתחנת פתח-תקוה או קשור אליה."

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.