סיפורו של מקום

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה לא היו שירותי דואר מסודרים בארץ-ישראל. התורכים לא ייחדו מאמץ לפתרון בעיית התקשורת מתוך חשבון פשוט: האוכלוסייה הערבית אינה זקוקה לדואר, כי היא נבערת, והיהודים יסתדרו בכוחות עצמם.

מייסדי פתח-תקוה סבלו מקשיי הדואר. הם היו זקוקים לקשר עם משפחותיהם וידידיהם שנותרו בירושלים ובחוץ לארץ. באין בררה יצרו שירות דואר משלהם: כשמישהו מהם עלה לירושלים, לא שכח לאסוף בין חבריו את מכתביהם אל יקיריהם. בשובו הביא אתו את התשובות המיוחלות. כסף, מסמכים ודברי ערך העבירו בדרך כלל על גופם, כשהתחבורה מתנהלת בין חאן לחאן בדיליז'נסים, על גבי חמורים וסוסים, על דבשות גמלים ולעתים אף ברגל.

על הפוסטה (הדואר) התורכית שפעלה בירושלים, ביפו ובכמה ריכוזים עירוניים אחרים, היה קשה לסמוך, ציין חוקר פתח-תקוה ברוך אורן (במאמר שפרסם ב"קטיף", בתשמ"ט). דברי דואר רבים לא הגיעו ליעדם. בטוחות יותר היו סוכנויות הדואר שהוקמו ליד הקונסוליות של המעצמות (הגרמנית, האוסטרית, הצרפתית, הרוסית והאיטלקית), שפעלו באימפריה העות'מאנית בתוקף הקפיטולציות והתחרו ביניהן על לקוחות בקרב היישוב העברי. שתיים מהן - הפוסטה הרוסית והפוסטה האוסטרית ביפו - שירתו בנאמנות את היישוב הקטן בפתח-תקוה ובמושב יהוד. הדיליז'נסים של גרף והלפרין, שקיימו באורח קבוע את הקשר בין פתח-תקוה לבין יפו, היו מביאים את הדואר לוועד המושבה, והמתיישבים היו באים לוועד לקבל את מכתביהם.

ברבות הימים הוכנס שכלול בחלוקת הדואר במקום: נמצאה מתיישבת זריזה ששמה פייגע-מינע, שקיבלה עליה את תפקיד הדוורות, ובמחיר סמלי הביאה את המכתבים לנמענים. מאחר שהדוורת החרוצה לא ידעה קרוא וכתוב, היו אנשי הוועד מסדרים את המכתבים בין אצבעותיה, לפי סדר הבתים במושבה. הפוסטאית היתה עוברת במושבה כששתי ידיה שלוחות לפנים והאיגרות בין אצבעותיה. זיכרונה היה מופלא ולא קרה שאיגרת השייכת לקמיצה תגיע לאגודל.

בעיית הדואר החריפה עם גידול המושבה. שירותיו הטובים של חיים טרייביש, מנהל הפוסטה הרוסית, לא הספיקו והמחדלים רבו והלכו משנה לשנה. ואז, בשנות התשעים הראשונות של המאה התשע-עשרה, הצטרף למשקמי אם המושבות תושב חדש, יצחק גולדנהירש, שעלה מרומניה, שבה קנה לו מוניטין הודות להשכלתו ולפעילותו הציבורית.

ה"קולוניסט" החדש הכה שורשים במושבה, הקים משק פורה והתחיל מייחד מזמנו לצורכי ציבור וחברה. כשנבחר לוועד המושבה, התחיל גולדנהירש בפעילות נמרצת לשיפור איכות החיים ביישוב הצעיר. אחד השירותים שהטרידוהו היה הדואר. גולדנהירש שמע כי מנהל הפוסטה האוסטרית ביפו מעוניין להקים סניף משלו במושבה והביע את נכונותו לעזור לאוסטרי, בשלושה תנאים: הקונסוליה האוסטרית תנפיק בול עברי לפתח-תקוה, שישמש לדואר פנים וחוץ גם יחד; תהיה חותמת מיוחדת לפתח-תקוה; ומחצית מהכנסות הדואר תועבר לוועד המושבה ולקרן הקיימת לישראל. האוסטרי הסכים ובסוף 1908 הוזמנה הצעת בול אצל צייר ששמו לא נרשם למזכרת, למרבה הצער.

האמן עשה מלאכה מושלמת, בהתחשב בתנאי הגרפיקה של הימים ההם: הבול היה צבעוני ומושך-לב וסימל את אם המושבות: מחרשה, שדות ירוקים ועץ תפוזים מלבלב. מחירו היה י"ד, כלומר 14 "פארות" (מטבע תורכי), ובחלקו העליון התנוסס השם "פתח-תקוה" באותיות עבריות, מאירות עיניים. הופעתו עוררה תשומת-לב רבה בקרב אספני הבולים בעולם ובתוך זמן קצר הוא זכה לתפוצה ניכרת. הכנסות הוועד ממכירות הבול הסתכמו באלף וארבע מאות פרנק זהב.

למרבה הצער, סבלה פתח-תקוה מסכסוכים, מקנאה ואף משנאת-אחים. יום אחד לחש אחד מיריביו של גולדנהירש באוזנו של הקיימקם (המושל התורכי) ביפו, כי ה"קולוניע" (המושבה) היהודית ב"מלאבעס" מתכוננת למרוד במלכות כדי להקים מדינה יהודית! ולראיה: בול עברי ועליו כתובת עברית.

גולדנהירש נקרא לדין וניצל מעונש רק הודות לידידיו הטובים ביפו, לתושייתו ולאהבת הבצע ("בקשיש") של הפקידות התורכית. וכך הסביר "שר הדואר" היהודי את חפותו למושל התורכי: הציור על הבול הוא הסמל המשפחתי של משפחת גולדנהירש; האותיות י"ד הן ראשי תיבות של שמו: יצחק דוד. אך אם הדבר אינו נראה בעיני הרשות, הוא מוכן ומזומן להוציא בלא דיחוי את הבול מכלל שימוש. וכדי לחזק את דברי הגנתו, הוגשה לקיימקם מתנת פיוס: ארבעה בקבוקי עראק מובחר וכמה חפיסות סיגרים מתוצרת חוץ, והכול בא על מקומו בשלום.

אבל עד שהוצא הבול מן המחזור, כבר זיכה גולדנהירש את אם המושבות בתואר המכובד: "אם הבול העברי הראשון במולדת המתחדשת". בבוא היום היה ציורו של הבול לסמל של המוסדות המוניציפליים של פתח-תקוה.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.