סיפורו של מקום

על ראש הגבעה של כפר-גנים בקצה רחוב היבנר ניצב בלב גינת ירק אורגנית מטופחת להפליא צריף מגורים קטנטן, מסויד ושמור באהבה רבה. זה צריפה של משפחת דגן. להנצחת ההיסטוריה של כפר-גנים, משמר אברהם דגן את צריף המגורים של משפחתו בלב גינתו. היסטוריה עשירה אצורה בין ארבעת הכתלים הללו, העשויים עץ מצופה נייר זפת מסויד לבן. ומה שלא מספרים הקירות הישנים, סיפר אברהם דגן לחוקרת פתח-תקוה, עדינה חשביה, בעברית צחה ומרנינת לב, והוא מאשש את דבריו במסמכים מצהיבים מיושן, שגם אותם הוא שומר מתוך תודעה עמוקה של ערכה החינוכי של ההיסטוריה.

היישוב כפר-גנים הוקם בתור מושבה חקלאית בטבת תרפ"ב (אוגוסט 1922) בידי יזמים פרטיים חברי "ההתאחדות הלאומית העממית". היישוב הוקם ממערב לפתח-תקוה באזור פרדסים וגנים (ומכאן שמו). את אדמות הכפר, שהשתרעו על שלושת אלפים דונם של קרקע "מושאע" (בעלות משותפת), רכשה מתושבי הכפר הערבי יהודייה "חברת כפר-גנים, אגודה הדדית בערבון מוגבל". דונם אחד עלה שלוש לא"י (לירות ארץ-ישראליות), והרישום בטאבו עלה שתי לא"י.

המייסדים הקימו את כפר-גנים מתוך דאגה לפועלי פתח-תקוה שסבלו מאבטלה בשנות העשרים הראשונות. וכך כתב ג' קרסל: "'ההתאחדות הלאומית העממית', שדגלה בעבודה עברית, שידלה את הפועלים שלא לעזוב את פתח-תקוה בעתות חוסר עבודה. שבע מאות פועלים היו בפתח-תקוה בתרפ"ב (1922) ורובם לא עזבו את המושבה בתקווה שתימצא דרך להשתרשותם בה. הפועלים לא התכוונו לזכות ביום עבודה בלבד, אלא רבים מהם שאפו להיאחז בקרקע ולעמוד ברשות עצמם. אמצעיהם היו דלים, וחברת 'כפר-גנים' סייעה להם בשני דברים חשובים: אפשרות לרכוש קרקע בתשלומים לשיעורין והתנחלות בקרבת המושבה, כדי שהפועל לא יצטרך להינתק ממקום עבודתו. רבים נרשמו בתור חברים בחברה, ובהם גם אנשים מן המעמד הבינוני שלא רצו ליפול למעמסה על התקציב הציוני. עם מייסדי ההתאחדות הלאומית העממית שהקימה את כפר-גנים היו סופרים, מורים ועסקני ציבור תושבי פתח-תקוה, שנאבקו להחדרת עבודה עברית."

לפי תקנות החברה, ניתנה לכל חבר הזכות לרכוש מעשרה עד חמישה-עשר דונם, שטח מספיק לבניין בית מגורים, לסידור משק עזר ומטעי הדר - ובשום אופן לא לשם ספסרות. עקרון העבודה העצמית או העברית חייב כל חבר.

ואולם היה על החברים להתאזר בסבלנות כארבע שנים עד שהחברה ניגשה לראשית הביצוע של ההתיישבות - קדיחת הבאר על אדמת כפר-גנים - שכן בלי מים אין להתחיל בהתיישבות. אבל גם לאחר שנקדחה הבאר נתעכבה עבודת הבניין והעלייה על הקרקע נדחתה. תלאות רבות עברו על חברת כפר-גנים עד שזו הצליחה להניח יסודות לבניינים ולראות את ראשוני החברים נכנסים לגור בבתיהם. המתנחלים החלו להקים משקי עזר ליד בתיהם קודם שהיו במקום מים, מפני שעדיין לא הונחו צינורות מן הבאר אל הבתים. במשך כשנתיים ימים היו המתיישבים מביאים את מימיהם מפתח-תקוה בפחים על גבי חמור.

עם ראשוני המתיישבים במקום, שהחליפו את הבדוים שוכני האוהלים, נמנה בנימין יהלום (שאחד מרחובות כפר-גנים נקרא על שמו).
"החיים במקום היו קשים מאוד במשך שנים," סיפרה רבקה מרקוס, בתו של אחד מראשוני כפר-גנים. "לא היו דלתות בבתים ולא היו מרצפות. מים הובאו בפחים מפתח-תקוה הסמוכה. המטבח הותקן ברפת."

"ארבע שנים לאחר ייסוד הכפר," סיפר אברהם דגן, אגב ניכוש ועידור, "רכש אבי צריף בן חדר אחד והקים אותו בפרדסים הצעירים שלרגלי הגבעה. ב-1933 קנה אבי את המגרש בראש הגבעה, גייס לעזרה ארבעה עגלונים, שכל אחד מהם הוביל קיר אחד מקירות הצריף, והקים מחדש את בית המגורים שלו במקומו היום. ברשיון ההקמה של הצריף, החתום בידי ועד היישוב, נאמר כי ניתנה לאבי הרשות להחזיק בצריפו גם את חמורו. שבע שנים גרנו בצריף הזה, עד שבנינו את ביתנו סמוך לו."
על קשיי האקלים והקשיים הכלכליים נוספו בעיות הביטחון.

במאורעות תרפ"ט (1929) הוחלט לפנות את הנשים ואת הילדים מכפר-גנים. אחרי המאורעות שבו המשפחות לכפר, שנוהל בידי יושב ראש האגודה, בנימין יהלום, עד לשנות השלושים הראשונות. מתנחלי כפר-גנים התארגנו באגודה שיתופית שהקימה מוסדות מקומיים להספקת מים, בנק הלוואה וחיסכון, בית ספר וגן ילדים, שמשכנו הארעי היה בעזרת הנשים של בית הכנסת, שהוקם במקום בשנת תרצ"א (1931). כשתלתה הגננת על הקיר את תמונתו של ח"נ ביאליק, מחו הגבאים שתולים את תמונתו של יהודי גלוי ראש. בוויכוח שפרץ בין ההורים לבין הגבאים שדרשו להסיר את התמונה, טענו ההורים כי מדובר בביאליק, "משוררנו הלאומי". אחד הגבאים צייר כיפה על ראשו של ביאליק - ונחה דעתם של הכול.

בתרצ"ד (1934) הוחלט להתקין במקום מדרכות עשויות מלוחות עץ כדי שלא יהיה עוד צורך לדשדש בחולות. באותה שנה הושלכו לבית הסוהר אחדים מן האבות המייסדים של כפר-גנים, לאחר שהתנגדו בכוח לעבודה ערבית בפרדסי הסביבה. בכפר שלטה עבודה עברית, מחוץ לעונות מסוימות שבהן חסרו פועלים עברים. רוב בני הכפר היו בעלי נחלאות קטנות, והם עיבדו בעצמם את משקיהם ועבדו בתור שכירים בפרדסי פתח-תקוה. אלא שהפיתויים היו מרובים: כשהחלו הפרדסים מניבים פרי והחלה ההתבססות הכלכלית, נפרצה בסתיו 1934 מסורת העבודה העברית. או-אז יצאו משמרות מחאה של פועלים מפתח-תקוה לפרדסים הללו ובכמה מקומות הוחלפו הפועלים הערבים בפועלים יהודים. המשטרה עצרה אחדים מהם, והוטל עליהם עונש מאסר של חודשיים או קנס של שתים-עשרה לא"י - הם בחרו במאסר.

בשנים הראשונות התנהלו ענייני הציבור במושבה כפר-גנים בידי אגודה שיתופית, שפעלה למעשה בתור ועד בכל הנוגע לעסקי הציבור. חברי הוועד הראשון, שנבחר באספה המייסדת של חברת כפר-גנים באביב תרפ"ב (1922), היו אהרן מיכליס, זוסמן הלוי והמהנדס הלל ספיר. פיירשטיין היה ראש הוועד, והוא שנשא בעול רכישת הקרקע והשגת הכספים לסילוק התשלומים למוכרים הערבים. פיירשטיין טרח הרבה להביא לידי חפירתה של הבאר הראשונה בכפר-גנים.

בלטו בפעילותם גם שמשון היבנר, שהביא לידי גמר את רישום הנחלאות על שמות החברים והיה קנאי לעבודה עברית; ובנימין יהלום, שעלה עם אמו מרוסיה לארץ-ישראל והוא בן שלוש-עשרה ולמד ב"ישיבות". בצעירותו עסק יהלום במסחר, ומחסכונותיו נטע פרדס בפתח-תקוה. הוא נשלח לאנגליה לטפל בשיווקם של יינות ארץ-ישראל, ובהשפעתו השקיעו קרוביו כספים ברכישת נכסים בפתח-תקוה ובכפר-סבא. לבקשת ועד כפר-גנים, התמסר יהלום, הוא והיבנר, לפתרון בעיית הבעלות על אדמת כפר-גנים, ולאות הוקרה רשמוהו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל וקראו רחוב על שמו, סמוך לרחוב הנושא את שמו של היבנר.
מן הדור השני של כפר-גנים בלט יוסף מרקוס, יליד פתח-תקוה וחתנו של יהלום. הוא פעל רבות לפיתוח מוסדות החינוך במקום וכשהוקם ועד מקומי בשנת תרצ"ו (1936), הוא נבחר לעמוד בראשו.

באמצע השנה פרצו מאורעות תרצ"ו (1936), וכפר-גנים, שגבל בכפרים ערביים עוינים, היה בקו האש. באחד הלילות התגנבו ערבים אל ביתו של אריה הלפרין, שגר במורד רחוב היבנר, וניסו לגנוב מן המשק שלו. הלפרין פתח בצעקות ונאבק עם הגנבים. הללו דקרו אותו, אבל נמלטו כשנזעקו השומרים ובאו למקום.

עם גידול האוכלוסייה בכפר-גנים הורגש צורך במוסד רשמי שינהל את ענייני הציבור. בראשית שנת תשי"א (1951) ניתן לכפר-גנים מעמד של מועצה מקומית. עם כינונה של המועצה עמד מניין האוכלוסייה במקום על אלפיים ומאתיים נפש ולראש המועצה הראשון נבחר יוסף מרקוס, ובתפקידו זה הוא כיהן עד שנת תשי"ד (1954). ראש המועצה השני היה יוסף פלדמן, שבעלותו לארץ עבד בתור פועל חקלאי בפתח-תקוה ובשנת תר"ץ (1930) התיישב בכפר-גנים. במרס 1954 הוא נבחר לראש המועצה המקומית ובתפקידו זה כיהן עד אפריל 1962, כשהיישוב כפר-גנים מוזג עם פתח-תקוה. מרקוס ופלדמן שירתו את הציבור בלא שכר.

למיזוג עם פתח-תקוה קדם משא ומתן ממושך. עיריית פתח-תקוה טענה שתושבי כפר-גנים נהנים משירותים רבים של העירייה, כמו רשיונות בנייה, שירותי תחבורה ומסחר, בתי קולנוע, חינוך תיכון, בית עלמין ועוד. ומלבד זאת מוקפת כפר-גנים בתי מגורים המצויים בתחום שיפוטה של פתח-תקוה, ועל כן המושב יוצר מעין מובלעת - מה הטעם אפוא לנהל מועצה מקומית קטנה בתקציב נפרד ופקידות מיוחדת?
המועצה המקומית של כפר-גנים התנגדה למיזוג. מייסדי המושב ראו בו יישוב חקלאי הנאמן לעבודה עברית וסברו שעם ביטול עצמאותו ייפסק ייחודו. אבל שר הפנים, חיים משה שפירא, גרס שאין מקום לקיומם של יישובים קטנים הצמודים לעיריות.

בספטמבר 1961 הוא הודיע לראש המועצה המקומית של כפר-גנים על החלטתו למזג את היישוב עם פתח-תקוה.

כדי להמתיק את הגלולה, התחייבה עיריית פתח-תקוה שבמשך שתי שנות תקציב לא יועלו המסים לתושבי כפר-גנים; מים מבארות העיר יסופקו לתושבי כפר-גנים ולהשקיה חקלאית; העירייה תספק שירותים חקלאיים, כגון שמירה, תיקוני דרכים ועוד; ייבנה בית ספר ממלכתי דתי בכפר-גנים; והעירייה תקלוט את כל עובדי המועצה המקומית.

ב-29 במרס 1962 התקיימה ישיבה חגיגית בבית העם בכפר-גנים כדי לברך על המוגמר. מאז התפתח המקום לתפארת והיה לאחת השכונות הנאות ביותר בפתח-תקוה.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.