ראשית העלייה של יהודי תימן לארץ-ישראל בעת החדשה היתה בשנת תרמ"א (1881) - לפני העליות הציוניות. הניעה אותם הכמיהה לארץ הקודש בכלל ולירושלים עיר הקודש בפרט. את המנוף הציוני הביא ליהדות תימן שמואל יבניאלי (ורשבסקי), שיצא לתימן בשליחות מטעם המשרד הארץ-ישראלי בכסלו תרע"א (1911) כדי לקרוא ליהודי תימן לעלות לארץ-ישראל, ואחר-כך היה מן התומכים הבולטים בקליטתם בארץ, בתעסוקה, בדיור, בבריאות וכדומה. מניעיו של יבניאלי היו ציוניים ופרגמטיים גם יחד.
על-פי הטיעון הפרגמטי יוכלו יהודי תימן להתחרות בפועל הערבי המקומי משום שצרכיהם מועטים ואורח חייהם מזרחי. וכך כתב יבניאלי ב"הפועל הצעיר": "היכן עוד יש בעולם יהודים כאלה, שיבואו בהמונים ומייד ברדתם אל החוף יגשו לעבודה במעדר, ורובם יודעים לדבר עברית? איך נוכל ולא נוקיר אותם?" ואכן כבר בתרס"ט (1909) נאמר על הפועלים התימנים שעבדו ברחובות, בראשון-לציון ובגדרה, ש"כל האיכרים שבעים רצון מעבודתם. הם מסורים לעבודתם ומשתדלים להשתכלל".
בתר"ע (1910) באו תימנים מעטים ממושבות הדרום לפתח-תקוה, שהתנאים בה היו טובים יותר מן התנאים במושבות האחרות. קשיי הקליטה בדיור ובעבודה אילצו אותם לשוב כלעומת שבאו, אבל כעבור שנה באו לאם המושבות כחמישים תימנים - והפעם הם נשארו. הקבוצה הראשונה הגיעה ממרכז תימן (ימאניה), והקבוצה השנייה עלתה מחידן, מחוז בצפון תימן שתושביו היהודים היו רשאים לרכוב על חמור, לאחוז בנשק להגנה עצמית ולעבוד את האדמה, אבל את הזכות לעבד את האדמה הם לא ניצלו כי ראו בעבודת האדמה "מצווה התלויה בארץ" (ארץ-ישראל). רובם היו בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים, ומשאת נפשם היתה גאולת הארץ.
הסופר יהושע רדלר-פלדמן מן המשרד הארץ-ישראלי, שנהג לחתום על מאמריו בשם ר' בנימין, ליווה את התימנים הראשונים שבאו לפתח-תקוה וכתב עליהם בהתרגשות בשנת תרע"ג כך: "השעה היתה חמש אחרי הצהריים ביום קיץ. הגברים התפללו תפילת מנחה. אחר-כך הסתדרו בבניין של יקב ישן, מחוץ למושבה, שהוקצה להם למגורים. הם קיבלו הכול בענווה ובשקט, בלי כל תלונה."
בבואם לפתח-תקוה פנו התימנים לוועד המושבה וביקשו עבודה, בתים למגורים ובית לתפילה. שלחו אותם לעבודת ניסיון בפרדס בשכר ששולם לערבים, ונאמר להם שאם ייקלטו יפה בעבודה, ידאגו להם גם לדיור. כעבור זמן קצר הצטרפו אליהם משפחות שעלו מסביבות שרעב שבדרום תימן.
בעיית הדיור לא נפתרה במהרה, ומקצת התימנים גרו באורוות בפאתי המושבה; אחרים גרו ביקב מחוץ למושבה ואחר-כך ביקב במרכזה, ומקצתם קיבלו קורת גג ארעית בפרדסים שבהם עבדו. באחד הפרדסים הוקמו בשבילם צריפי מחצלות, והנה באו הימים הנוראים והרוח כיבתה את הנרות שלאורם התפללו. התימנים ראו בכיבוי האורות ביום הכיפורים אות מבשר רע, ואכן לא זו בלבד שהרוח הרסה את צריפי המגורים, אלא שארבעה מהם חלו בקדחת ומתו.
העבודה המפרכת, התזונה הדלה ותנאי המגורים הקשים הפילו חללים רבים בקרב התימנים, והם החלו מתלוננים על היותם "נוכרים בארץ נוכרייה". בכאב לב הם שאלו: "אנחנו עם אחד ושפה אחת, ומדוע זה הקטן שבאחינו האשכנזים מקבל שני פרנקים ויותר ואנחנו, הגדול שבנו מקבל תשעה או עשרה גרושים ליום?"
האיכרים שראו ביהודי תימן אמצעי להתמודדות עם העבודה הערבית הזולה, שאלו, לעומת זאת: "אם יתחילו התימנים לדרוש שכר עבודה של פועל אשכנזי, מה יהא על כיבוש העבודה במושבות?" ונציגי הפועלים השיבו: "לא נוכל לבנות חברה חדשה בארץ-ישראל, על עבדות!"
תנאי החיים של התימנים היו קשים מאוד, ובייחוד היו קשים תנאי הבריאות. הנושא נדון בלי הרף בעיתונות ובאספות. בי"ד בטבת תרע"ג (24 בדצמבר 1912) התקיימה אספה משותפת של פועלים אשכנזים ותימנים ב"קלוב הפועלים". באספה זו התלוננו התימנים שהבתים שנבנו בשבילם אינם מתאימים להם ושדרושה להם באר. אבל הבעיה הנוקבת ביותר היתה בעיית התברואה והבריאות. אמנם התימנים לא היו היחידים שסבלו משיעור גבוה של חולי ותמותה ממחלות בפתח-תקוה, אבל מאחר שהיו עולים חדשים הם נזקקו לעזרה יותר מן הוותיקים, וסבלם היה נוקב יותר.
בקיץ תרע"ב (1912) מתו כארבעים תימנים ומספר הילדים שמתו היה גדול ממספר הילדים שנולדו. יבניאלי שאל בלב דואב: "איך נוכל שלא להציל את ילדיהם ממוות?" באותה שנה נוסד בכספי המשרד הארץ-ישראלי בית חולים מיוחד לתימנים ליד "קלוב הפועלים" בפתח-תקוה. מצב הבריאות השתפר בקרב התימנים, אבל כעבור חודשים מספר יבש תקציבו של המשרד הארץ-ישראלי והמצב שב והחמיר.
התימנים החליטו לעזור לעצמם. ראשית, הם בחרו ועד שייצג אותם. אחר-כך הם ריכזו את חסכונותיהם הדלים, פנו למשרד הארץ-ישראלי וביקשו שיעזור להם ברכישת קרקע ובבניית בתים. המשרד הארץ-ישראלי הקים קרן מיוחדת לצורך זה, ועליה נוסף סכום כסף שהקציב ועד המושבה.
חודשים תמימים עברו בחיפוש אחר חלקת אדמה מתאימה להתיישבות התימנים, ובשנת תרע"ב (1912) נבחרה סוף-סוף חלקה של ארבעים דונם בדרום המושבה. השטח חולק לארבעים חלקות בנות דונם אחד, ולמושב העובדים החדש ניתן השם מחנה-יהודה. השם נבע מן המסורת של יהודי תימן, שעל-פיה הם נמנים עם הנבחר בשבטי ישראל - שבט יהודה.
מחנה-יהודה היה "הבת" השנייה של "אם המושבות".
בקיץ תרע"ב (1912) בנתה הקרן הקיימת לישראל שמונה-עשר בתים לשמונה-עשרה משפחות במחנה-יהודה. עשרה בתים נבנו מאבן, שבעה - מלבני מלט ואחד - "פרוסי" (שלד עשוי מקורות עץ מחוברות בפלפונים, שהחלל ביניהן מולא בחלוקי נחל והקירות טויחו מבפנים ומבחוץ). בכל בית היה חדר קטן, מטבחון ומרפסת קטנה. כמו כן הוקמו במחנה-יהודה ארבעה צריפי עץ, שבכל אחד מהם עשרה חדרים, וצריף מפולש אחד לתנורי בישול בשביל דיירי הצריפים. הבתים החלו להתאכלס באדר א' תרע"ג (פברואר 1913).
ואולם כבר מיסודו לקה מפעל הבנייה הזה בחסר. המשרד הארץ-ישראלי נהג למסור את עבודות הבנייה לקבלנים, וכדי לחסוך בעלויות השתמשו הללו בחומרים נחותים וצמצמו את מידות החלונות והדלתות בלי להתחשב באקלים החם. קירות המבנים נסדקו אפוא עוד קודם שהספיקו דייריהם להשתקע בהם.
מקצת התימנים שילמו למשרד הארץ-ישראלי עד חמישים פרנק מקדמה על חשבון הבית כדי לרכוש אותו. לאחדים הלווה המשרד עשרים וחמש לירות מצריות כדי שיבנו בתים לעצמם. מאחר שלא היתה באר מים במושב החדש, הסתמכו התושבים על באר המים של עין-גנים. אחר-כך (בתע"ד) הניח המשרד צינורות מים, בצורה ארעית, מעין-גנים כדי לאפשר לתימנים ללבן לבנים לבניית עשרה בתים נוספים.
זמן לא רב לאחר הקמת המושב כתב יעקב רבינוביץ בהתפעלות: "עצים, גני ירק ושטחי תבואה מכתרים את בתיהם. כאן רואים מה היא עבודה הנעשית בחיבה." וכבר בשנת תרע"ד (1914) הוענק פרס הגינה היפה לאחת הגינות במחנה-יהודה. בחצרות הבתים גידלו התימנים ירקות לצריכה ביתית והיו שזרעו חיטה ושעורה שהיו קוצרים בחרמשים, דשים במקלות וטוחנים בריחיים של יד.
יבניאלי פנה בקריאה לפועלי פתח-תקוה האשכנזים, שהתיישבו בין התימנים - לקירוב לבבות וללמד את העולים החדשים את אורח החיים המערבי, בייחוד בתחומי התברואה והבריאות.
סבלות מלחמת העולם הראשונה, שהיו מנת חלקו של היישוב היהודי, לא פסחו גם על התימנים שסבלו הן מן השלטון התורכי, הן מן המחסור הכללי. מכת הארבה, שהכתה את היישוב, נראתה בתחילה ברכה לתימנים, שידעו לצלות את המזיק הזה ולהתקין ממנו מאכל, אבל רבים חלו והיו גם שמתו, משום שהארבה גרם לעצירות.
האבטלה פגעה קשה בתימנים, היות שהללו היו פועלים ועתה לא היה מי שיעסיק אותם.
כשהחלו התורכים מגייסים גברים לעבודות הצבא, נמלטו רוב הגברים ממחנה-יהודה, הסתתרו במקומות שונים ולא ראו את משפחותיהם חודשים רצופים. המשפחות נותרו אפוא בלי מפרנס, והמושב התרוקן מרוב תושביו, בתיו נהרסו - דלתות וחלונות נעקרו ורהיטים נגנבו - ובחצרות עלו עשבי בר, קוצים וחרולים.
בשלהי המלחמה גירשו התורכים את תושבי מחנה-יהודה ממושבם אף כי ממילא לא היה אפשר להוסיף ולחיות שם משום שקו החזית נמתח סמוך למושב, ועמדות תותחים נפרסו בפג'ה שממזרח למחנה-יהודה. לאחר שהבריטים הדפו משם את התורכים, התפרס הצבא הבריטי בשטח, ואותם תושבים עזי-נפש שהחלו חוזרים למחנה-יהודה, הורחקו מן המושב בידי הבריטים. הגירוש בוצע ליפו, לראשון-לציון וחלק קטן לפתח-תקוה.
אחרי המלחמה קשה היה לשכנע את התימנים לשוב למחנה-יהודה. הם דרשו שיפתרו את בעיית המים (עדיין לא היתה באר במושב), שיגדילו את חלקותיהם, שיעניקו מגרשים לארבעים דיירי הצריפים ושיתקנו את הבתים ההרוסים. מכיוון שנענו תביעותיהם, נמצאה להם תעסוקה בשיקום המושב - למשך חודשיים.
רק בשנת תרפ"א (1921) שוקם המושב והתרחב ומספר תושביו עמד על שלוש מאות נפש.
שלמה לוי, שנולד במחנה-יהודה בשנת תרע"ז (1917) להורים שבאו מתימן למושב בשנת תרע"ב (1912) דרך מצרים, סיפר כי בתחילה גרה המשפחה ברפת, שאותה היא חלקה עם פרות. בתימן היה אבי המשפחה סוחר בקפה, בצימוקים ובעורות. הוא הביא אתו מטען של קפה, שהיה שווה כמשקלו בזהב בימי המלחמה. אחרי המלחמה עברה משפחת לוי לצריף שהכיל חדר אחד, מטבחון וחצר שבה גידלה המשפחה תרנגולות, עזים ופרות. הפרות היו יוצאות למרעה עם רועה ערבי, והלה היה מחזיר אותן בערב. האם היתה מטפלת בתרנגולות ומוכרת ביצים וחלב, ולוי האב היה הקצב הראשון במושב. "בתקופה ההיא היו שוחטים פעם אחת בשבוע," סיפר שלמה לוי. "הייתי רוכב על חמור בשכונה ומודיע ש'מחר יש בשר'." מאחר שהעבודה באטליז היתה מעטה, היה האב עובד חצאי ימים בעין-גנים. "מאחר שלא היו מקררים, כי לא היה חשמל והקרח היה יקר והיה צריך להביאו מרחוק - היינו צולים את עודפי הבשר על אש ומייבשים אותו, כדי שישתמר למשך שבוע-שבועיים," סיפר שלמה.
מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.
