בעצם ייסודו של בית ספר חילוני בפתח-תקוה, שרוב תושביה היו דתיים שומרי מסורת, היה משום צעד מהפכני בשעתו. ראשיתו של בית הספר הזה ב"בית ספר הברון", שהוקם בשנת תרמ"ה (1885).
באותה שנה פנו משקמי פתח-תקוה ל"נדיב הידוע" בבקשה להקים בשבילם בית ספר ולממן את אחזקתו. כמה סיבות היו לבקשה זו: מערכת החינוך (ה"תלמוד תורה") שהגה ר' אריה ליב פרומקין לא סיפקה את פרנסי המושבה; מצוקה כלכלית לא אפשרה להם לקיים מערכת חינוך על חשבונם; העולים מביאליסטוק, מפוניווז' ומפינסק, שהיו פתוחים יותר לרעיון של תוספת השכלה כללית לחינוך בניהם, לא הסתפקו ב"חדרים" שפעלו במושבה.
בראשיתו לא נבדל "בית ספר הברון" במאומה מיתר ה"חדרים" במושבה וכלל בתכניתו תורה ותפילה בלבד. כשנוסד "בית הספר החדש" בשנת תרמ"ה (1885), היתה ראשיתו צנועה מאוד: שני חדרים קטנטנים בבניין ליד בית המרקחת של המושבה (לימים, "כיכר המייסדים"). באחד משני החדרים למדו תלמידים ובאחר - תלמידות, ובשניהם לימד מלמד אחד, שלום פישל.
התלמידים למדו תורה ותפילה, והביאורים ניתנו ביידיש. בתקופה זו (1885 - 1891) התחלפו המורים כמעט בכל שנה. ועד המושבה השלים עם קיומו של "בית ספר הברון", אבל עקב אחר הנעשה בו בשבע עיניים.
כשגדל מספר תלמידיו, עבר המוסד לבית רעוע בקרן הרחובות פינסקר וחובבי ציון, שחדריו היו צרים ואפלים. בשנת תרנ"ה (1895) שכן בית הספר בבניין של שתי קומות ברחוב יפו (לימים, רחוב ז'בוטינסקי), שקומתו העליונה יוחדה לכיתות הגבוהות, והתחתונה - לנמוכות.
בשנת תר"ס (1900) ייסדה המחנכת אלישבע בסביץ בארבעת החדרים של בית הספר את גן הילדים השני במושבות, לאחר שגן הילדים הראשון נוסד בראשון-לציון. במרוצת הימים היה הגן הזה ל"בית הספר לבנות".
מעטים היו ידידיו של בית הספר. רוב הציבור התייחס אליו באיבה גלויה. החוגים הקשורים לחצרו של הרבי מבריסק שבירושלים חרדו מכל משב רוח חופשי ותקפו את "בית ספר הברון" ואת ה"תלמוד תורה" של פרומקין. גם תכניתו של איש האשכולות זאב יעבץ, שאותה שטח במאמרו "על דבר החינוך לילדי האיכרים בארץ-ישראל", לא היתה כשרה בעיניהם.
תחילה לא התערבו פקידי הברון בנעשה ב"בית ספר הברון", בתכנית הלימודים ובבחירת עובדי ההוראה. אחר-כך החלו פקידי הברון (ולאחר מכן פקידי יק"א), שמרביתם היו חדורים רוח של התבוללות צרפתית, להתערב במתרחש בבית הספר ואף התנגדו להחלפת הצרפתית בתור לשון ההוראה במקצועות הכלליים. מן הבחינה החומרית נהנה "בית ספר הברון" מסיועו של "הנדיב הידוע": המוסד החינוכי הזה עבר לבניין מרווח, שפקידות הברון ציוותה לבנותו במיוחד לתכלית זו; רוכז בו חבר מורים מעולה, ובו אליהו ספיר, אריה ליב גורדון, אלישבע בסביץ, יוסף ויתקין וא' רובינוביץ (הראובני); היו בו חמש כיתות ותכנית הלימודים בו כללה מקצועות כלליים, צרפתית וערבית.
התנגדותם של הדתיים לבית הספר הזה כמעט הביאה להתמוטטותו, אבל בראשית שנת הלימודים תרס"ה (1905) נמצא לו גואל בדמותו של הפדגוג דוד חיון.
חיון נולד בדמשק למשפחה שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1852 ועברה לסוריה בגלל קשיי קליטה בארץ. את ראשית חינוכו קיבל ב"תלמוד תורה" ובבית הספר של "כל ישראל חברים" ("כי"ח" - "אליאנס") בדמשק. בהמלצת מחנכיו נשלח חיון ללמוד ב"בית המדרש למורים" של כי"ח בפריס, ובד-בבד נרשם גם למחלקה לפדגוגיה של אוניברסיטת סורבון וגם לבית המדרש לרבנים. כך קנה לו דוד חיון השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף במדעי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית והשתלם בתורת ההוראה. חיון, שדבק מנעוריו ברעיון הציוני, התיידד בפריס עם איתמר בן אב"י, שאביו אליעזר בן-יהודה החדיר בו את הקנאה ללשון העברית, ואיתמר הדביק בה את חבריו. המורה לספרות העברית החדשה בבית המדרש לרבנים היה פרופסור נחום סלושץ, שחיזק בלב תלמידיו את הכמיהה להגשמה עצמית בארץ-ישראל.
חיון קיבל מן הממשלה הצרפתית תעודת הוראה ממדרגה גבוהה, וכעבור שנה הציעה לו כי"ח לנסוע לארץ-ישראל ולנהל בה את אחד מבתי הספר של יק"א. מנהל יק"א הפקיד בידיו את "בית ספר הברון" בפתח-תקוה. את דרכו במוסד החינוכי הזה החל חיון בראשית שנת הלימודים תרס"ה (1904), ופעילותו הפדגוגית נמשכה ברציפות עד שנת הלימודים תש"ז (1947).
חיון, שביקש להחדיר ללב הדור הצעיר חינוך לאומי-ציוני-ליברלי, הכין תכנית לימודים מסודרת לכיתות הקיימות; עשה להרמת המורל של המורים וליכד את ההורים ואת הכוחות המתקדמים במושבה סביב בית הספר; פעל להידוק הקשרים עם פקידי יק"א; קשר קשרים הדוקים עם הסתדרות המורים בארץ-ישראל; דגל בשיטת "עברית בעברית" בהוראת כל המקצועות, ואחרון-אחרון - הסב את בתי הספר הנפרדים לבנים ולבנות ל"בית ספר מעורב".
קשיים רבים נערמו בדרך להגשמת תכניתו ומן הבולטים שבהם המלחמה שהכריזו חוגי "דגל תורה" על בית ספר פיק"א (שנקרא כך לאחר הקמת פיק"א ב-1924); הקמת בית הספר הדתי "נצח ישראל" (לבנים) בהנהלתו של הרב הד"ר משה אויערבך (בשלהי שנת תרס"ט - 1909); והקמת בית הספר הדתי (לבנות) "נצח ישראל" בהנהלת הגב' מרטה ליפשטט (בשנת תרע"ב-1912).
בית הספר לבנים שאליו נכנס חיון שכן בתחילה בבניין צנוע ובו ריהוט דל. הילדים היו צנומים, ולפעמים אף סבלו ממחלות עיניים קשות ומן הקדחת שהחלישה את גופם. אבל ידיו של חיון לא רפו, והוא פיתח את שריריהם בתרגילי התעמלות וכן יעץ להורים לייחד תשומת לב לתזונתם. אשר להשכלה, הוא גיבש תכנית שנתית לכל כיתה וכיתה, וייחד שעות רבות ממערכת השעות ללימוד תנ"ך וההיסטוריה והלשון העברית. בחצר בית הספר טופחה גינת פרחים וירקות, על ידי המורה אליהו ירקוני, והערוגות הטובות ביותר קיבלו פרס. ללימוד הטבע ניתן גוון חקלאי בולט, והטיולים המרובים שהתקיימו בסביבה הוסיפו ידיעות מעשיות לילדים. כמו כן עשו התלמידים מופעי ספרות ואמנות.
בשנת תרס"ח (1908) הוציא בית הספר את מחזור הבוגרים הראשון שלו. תעודת הגמר נכתבה בשלוש לשונות: עברית, ערבית ותורכית.
בית הספר נוהל בידי המנהל, נציג המורים וועד הורים (שנבחר באספה כללית של הורי התלמידים). עתה ביקשו רוב ההורים במושבה לרשום את ילדיהם למוסד החינוכי הזה, שנעשה צר מהכיל את כל הצובאים על פתחיו. חיון פנה למנהל יק"א וקיבל אישור לבנות קומה עליונה ובה ארבעה חדרים מרווחים. בקומת הקרקע יסד חיון בשנת תרס"ט (1909) את "בית הספר המעורב". זה היה צעד נועז במושבה הדתית, אבל הוא עלה בקנה אחד עם השקפתו הליברלית של חיון.
מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.
