סיפורו של מקום

במלחמת העולם הראשונה היה מפעם בפעם מופיע בחוצות פתח-תקוה ערבי עם חמור שעל גבו ארגז דמוי שובך יונים וחצובה בעלת שלושה רגליים. הערבי היה מכריז בקול על "פורגה" - הצגה, תמורת מטליק (סכום כסף קטן). הוא היה מתמקם בגן המושבה, מציב את "השובך" שלו על החצובה ומקרין סרט אילם - יומן חדשות שהציג את הסולטן התורכי ירום הודו, רקדנית בטן מפורסמת בארצות המזרח ותמונות ממלחמת רוסיה-יפן. הסרט לא הוקרן על מסך, אלא על הדפנות הפנימיות של התיבה. הצופה היה צריך להצמיד את עינו לחריר בדופן התיבה והערבי היה מסובב ידית כדי שהתמונות ינועו סחור סחור מול החריר. זה היה, כמובן, פנס-קסם - הדור הראשון של הראינוע שבו הוקרנו סרטים אילמים על מסך מול עיניהם של צופים רבים.

בתום מלחמת העולם הראשונה נחנך ראינוע במרפסת הגדולה של מלון גיסין. המודעות שהכריזו על הסרטים נכתבו ביד. במודעות נאמר כי "הכניסה בסוסים ובעגלות - מסביב".
היו כשתי הקרנות בשבוע, עד שבשנת 1924 הכריז בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה) הציוני על משה גיסין בתור פושט רגל. כעבור זמן מה, לאחר שהותקן חשמל במושבה, הקים יצחק שפירא את בית הראינוע שלו "סהר" ברחוב פינסקר. הקשישים האדוקים רטנו: "יצחק הירש בויט א טומאה" (יצחק צבי בונה מקום טמא). אולם הראינוע נבנה בקומה השנייה של בית חנויות, ורוב הסרטים שהוקרנו בו היו סרטי פעולה - מלחמה, פשע, אינדיאנים ובוקרים.
כמו כן היה ראינוע "הרצליה". עידן הראינוע נסתיים ועידן הקולנוע החל - עם בניית קולנוע "הדר" ואחר-כך קולנוע "היכל". לימים נוצרה שותפות תפעול, הדר-היכל שמה. החוליה הבאה בשרשרת היתה קולנוע "שלום". ליפשיץ, נכדו של ליב ליפשיץ מן הביאליסטוקאים, הקים קולנוע בעמישב. לצעירי המושבה לא חסרו אפוא אולמות שהיה אפשר לצפות בהם בסרטים - חודשים רבים לאחר הקרנתם בערים הגדולות.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.