פתח תקוה היתה חקלאית מיסודה, אבל כבר בימיה הראשונים נעשו בה ניסיונות להקים בה תעשיה. ראשון התעשיינים היה אלחנן בולקינד שהגה את הרעיון להקים מפעל לאריגת עבאיות, הלבוש העיקרי של ערביי ארץ ישראל. חלוץ תעשייה אחר בפתח-תקוה היה מנחם יהודה שטמפר, שניסה את כוחו בייצור שוקולד. מאחר שלא מצא שוק לתוצרתו עבר לייצור שמן סיכה לעגלות.
מפעל הקרח של פנחסביץ היה הנסיון השלישי לפתח תעשייה במושבה. פנחסוביץ רכש מכונה לייצור קרח , אבל כשזו הופעלה התברר שבמקום לקרר מים ויהו לבלוקים של קרח, יצאו מתוכה מים פושרים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה להתפתח התעשייה בפתח-תקוה: הוקמו מסגריה, בית אריזה משוכלל, בית חרושת לבושם ומלח לימון שהוקם ע"י יק"א, מפעל לייצור מכונות. ואולם חרושת של ממש קמה רק בשנות השלושים הראשונות. בשנת תרצ"ד 1934 הפשירה המועצה מקומית את חורשת הברון לטובת בנייה ותעשייה.
באזור תעשייה קרית אריה נבנו שלושים מפעלי חרושת ותעשיה.
הקמת אזור התעשייה קרית אריה משכה פועלים רבים מן החקלאות לבניין. חורשות ומטעים פינו מקום לבניינים גדולים, שבהם פעלה התעשייה.
המשק העברי היה זקוק מאד לקידום התעשייה, בין היתר בגלל המשבר שפקד את הפרדסנות עקב מלחמת איטליה-חבש ב-1935 ומאורעות 1936-1939
שבאו מייד אחריה, ופתח-תקוה הרימה תרומה נכבדה בתחום זה. בפתח-תקוה התפתח מרכז תעשייתי בקנה מידה ארצי והתעשייה הפכה לאחד מעמודי התווך של כלכלת העיר.
אזור התעשייה של פתח-תקוה: קרית אריה, סגולה, רמת סיב ומטלון קיבלו תאוצה במהלך השנים ועברו מהפך מתעשייה מסורתית לתעשייה עתירת ידע.
