סיפורו של מקום

בשנים 1885-1878 ניהלו את המושבה מייסדיה, על-פי-רוב דוד גוטמן (השאר נסעו לחוץ לארץ לנהל תעמולה לקניית נחלאות בפתח-תקוה). אחר-כך ניהלו את ענייני הציבור הרב וזקני העדה שנתמנו מטעם התושבים.

אחרי ועידת קטוביץ בשנת 1884 צורף גם בא כוח של חובבי ציון להנהלת ענייני המושבה. סדר זה התקיים עד שנת 1891.

משנה זו עד 1900 נוהלו כל ענייני המושבה בידי פקידות הברון רוטשילד, וכל ענייני הדת הוסיפו להיות בסמכותו של הרב. את ההוצאות לניהול המושבה, כולל משכורותיהם של הרב ושל המורים, שילם בתקופה זו הברון, וקניות ומכירות היו טעונות את אישורו של הרב.

משעבר ענייני המושבה מידי הברון לידי יק"א, הכריחה זו את המושבה לבחור לעצמה ועד. בשבט תרס"א (1901) התאספו אפוא כל בני המושבה בבית הכנסת ובחרו לוועד המושבה הראשון שבעה חברים, ובראשם יהושע שטמפר. ב-22 ביוני קיבלו שלוש מושבות בארץ מעמד של מועצה מקומית: פתח-תקווה , רחובות וראשון לציון. הגדולה בהן היתה פתח-תקוה. יושב ראש המועצה הראשונה היה זאב גיסין. למעבר מוועד המושבה למועצה מקומית נודעה משמעות לאומית רבה: זה היה עוד שלב בדרך לאוטונומיה של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בשנת 1937 שונה הסטטוס של פתח-תקוה ממועצה מקומית לעירייה. פתח תקוה היתה ליישוב היהודי הלא עירוני הגדול ביותר בארץ. אף שכבר הגיעה לשנתה השישים ניסתה לשמור צביונה הכפרי והתגאתה בכינוי "אם המושבות".

התפתחותה המהירה של העיר הולידה את הצורך לתת שמות לרחובות ומספרים לבתים. הרחוב הראשון בפתח-תקוה היה חובבי ציון ורחובה השני היה פינסקר.